מאמר מצוין כתב לאחרונה ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית-ספר לתקשורת של המכללה למינהל, בעיתון "הארץ" - "האויב שבכיס".
דרור מציג בקיצור ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים- הדואר האלקטרוני ממכר והסמארטפון לוקח את כל הענין לשיאים עוד יותר מפחדים.
דרור מציג בקיצור ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים- הדואר האלקטרוני ממכר והסמארטפון לוקח את כל הענין לשיאים עוד יותר מפחדים.
דרור
מספר על מועקת עובדים שמצפים מהם להחזיר תשובה על דואר אלקטרוני בתוך דקות
ספורות, ותחושה של "אני לא בסדר" עם הדבר לא קורה בפועל.
הוא מספר על המיילים הרבים שלעולם לא נקראים מבחינת הגודש שב"דואר נכנס", ועל חברות רב-לאומיות הפועלות לנתק את העובדים מהנייד מחוץ לשעות העבודה, לא מתוך מניעים אלטרואיסטיים ומתוך דאגה לשלום העובד, אלא מתוך העובדה שימי המחלה הבאים בעקבות אי היכולת של העובד להתנתק מהעבודה גורמים לעלויות של מיליונים רבים.
הוא מספר על המיילים הרבים שלעולם לא נקראים מבחינת הגודש שב"דואר נכנס", ועל חברות רב-לאומיות הפועלות לנתק את העובדים מהנייד מחוץ לשעות העבודה, לא מתוך מניעים אלטרואיסטיים ומתוך דאגה לשלום העובד, אלא מתוך העובדה שימי המחלה הבאים בעקבות אי היכולת של העובד להתנתק מהעבודה גורמים לעלויות של מיליונים רבים.
הממצאים
האלה לא מפתיעים אותי, אני כבר שנים חש שהגולם עלה על יוצרו מבחינת הדבר
המסרטן הזה שאנו שמים בכיס או מדביקים לאוזן.
אני רואה מתאמנים שלמרות בקשתי לכבות את הטלפון בזמן האימון, נוטים להתבלבל בין "שקט" ו" כבוי"- ההבדל הוא לא סמנטי אלא מהותי ביותר! יש מתאמנים ש"עובדים עלי", באימון טלפוני אין לי ראייה מעבר לקו להבדיל בין יום ובין לילה, כלומר, בין "שקט" ו" off! ".
לעיתים הבקשה שלי מכניסה את המתאמן ללחץ: מה עם הילדים בבית, הלקוח שצריך להתקשר, הבן בצבא והאמא בבית האבות?
אני רואה מתאמנים שלמרות בקשתי לכבות את הטלפון בזמן האימון, נוטים להתבלבל בין "שקט" ו" כבוי"- ההבדל הוא לא סמנטי אלא מהותי ביותר! יש מתאמנים ש"עובדים עלי", באימון טלפוני אין לי ראייה מעבר לקו להבדיל בין יום ובין לילה, כלומר, בין "שקט" ו" off! ".
לעיתים הבקשה שלי מכניסה את המתאמן ללחץ: מה עם הילדים בבית, הלקוח שצריך להתקשר, הבן בצבא והאמא בבית האבות?
חברה,
תגידו, האם איבדנו כל פרופורציה?
האם הגענו לעולם הזה להיות מחוברים עם כולם, כל הזמן, 24 שעות ביום?
האשלייה וההיבריס הטכנולוגי ה"מחייבים" אותנו לכך מזמן חדרו לפרטיות שלנו, בלבלנו את היוצרות שגם ככה כבר היו מבולבלות....
קרה לי מספר פעמים שמתאמן התעקש להשאיר את הנייד דלוק בשיחה -למרות בקשתי- ואז אמרתי משהו בוטה במיוחד על מנת להצביע על הנקודה: "סליחה על השאלה אבל כשאתה שוכב עם בת- זוגך האם את חושב שגם אז את צריך להיות זמין לכל מסרון?" בדרך כלל, זה קולע, אבל לך תדע, החברה האלה שמנהלים דיונים בבתי-השימוש הציבוריים, ליד המשתנות האלה אצלנו ב"גברים"- אני תוהה אם אפילו שאלה בוטה כזאת יכולה להזיז משהו.
האם הגענו לעולם הזה להיות מחוברים עם כולם, כל הזמן, 24 שעות ביום?
האשלייה וההיבריס הטכנולוגי ה"מחייבים" אותנו לכך מזמן חדרו לפרטיות שלנו, בלבלנו את היוצרות שגם ככה כבר היו מבולבלות....
קרה לי מספר פעמים שמתאמן התעקש להשאיר את הנייד דלוק בשיחה -למרות בקשתי- ואז אמרתי משהו בוטה במיוחד על מנת להצביע על הנקודה: "סליחה על השאלה אבל כשאתה שוכב עם בת- זוגך האם את חושב שגם אז את צריך להיות זמין לכל מסרון?" בדרך כלל, זה קולע, אבל לך תדע, החברה האלה שמנהלים דיונים בבתי-השימוש הציבוריים, ליד המשתנות האלה אצלנו ב"גברים"- אני תוהה אם אפילו שאלה בוטה כזאת יכולה להזיז משהו.
נכון,
יגידו החברים, שתמיד אפשר רק לכבות, שהטכנולוגיה הפכה ושיפרה לנו את העולם
ושבלעדיה....
אבל לא על זה אני מתעצבן, אלא על האדישות שבחברה להתמכרות נוספת של אנשים, דבר שבסופו של דבר לא יביא עוד אושר לאף אחד ורק יגביר את הסטרס וחוסר הסיפוק בעולם.
לא צריך להתחבק עם דובים על מנת להעריך אותם במקומם.
אבל לא על זה אני מתעצבן, אלא על האדישות שבחברה להתמכרות נוספת של אנשים, דבר שבסופו של דבר לא יביא עוד אושר לאף אחד ורק יגביר את הסטרס וחוסר הסיפוק בעולם.
לא צריך להתחבק עם דובים על מנת להעריך אותם במקומם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה