מחר לפני 12 שנים היתה הראשונה...

מחר לפני 12 שנים,ב- 1.1.2004,העברתי לראשונה שיחת אימון לאדם אחר. 

הוא היא ה"קרבן" ראשון שלי. חששתי מאוד לקראת השיחה הזאת, כמו שרובנו מתרגשים לקראת כל דבר שעושים בפעם הראשונה. 

הוא היה מנהל פיתוח עסקי בהיי-טק ואניהייתי מנהל פיתוח עסקי לשעבר בהיי-טק ומאמן "ביז-בז", כמו שנהגנו להגיד בסלאנג הצבאי של אז. 

חששתי שמא הלקוח ירגיש שזה לא כל-כך לעניין, שאני לא כל-כך לעניין, שכל מה שלימדו אותי ושבו התנסתי גם כמתאמן אישי בעבר אצל מאמן וותיק, כל זה ייווכח לקשקוש בלבוש, ללא ערך.

זה לא קרה, לשמחתי, כל החששות האמונות המגבילות התבדו. 

אני זוכר את ההתרגשות שלי שראיתי שמה שאני שואל והדרך שבה אני הלכתי בשיחה גרמו למתאמן לעצור, להרהר, להעיז לחשוב קצת שונה ולהתחיל לקחת אחריות על פעילות. 

זאת היתה הראשונה ואת החוויה הראשונה אנחנו אף פעם לא שוכחים, נכון?

מאז, נפלה לי הזכות להיות מאמן למאות אנשים ביותר מ 5000 שעות. הוכחתי לעצמי אז, וזה היה דבר שלא היה לי ברור לחלוטין, שיש בי ערך מקצועי רב לתת לאנשים בקידום חייהם המקצועיים והאישיים. 

התוודעתי לעובדה המשמחת מאוד שאני יכול להיות מאושר בנתינה לאחרים בעשיית דבר שכנראה טבוע בי ב-די. אנ. איי, משהו שעליו גדלתי בלי להרגיש, בדרך חשיבה והוויה שלא תמיד ייחסתי לה את החשיבות הראויה.

כרגע, מספר שעות לפני יציאתה של שנת 2015 וכניסתה של שנה חדשה לעולם, אני מוצא את עצמי במצב רוח מאוד מהורהר. למרות ההישג האישי הגדול שהיה לי אז, לפני יותר מ 12 שנים, לעבור מעבודה שלא סיפקה אותי לעיסוק כזה מבורך ותורם, משהו פנימי זז הלוך ושוב ושואל: איך לגעת ביותר אנשים, לסייע ביותר מצבים, להיות שם כקטליזטור ליותר פרויקטים, יזמים ומנהיגים השואפים להביא שינויים גדולים מתחת ידם? 

האימון האישי, הקוצ'ינג, על כל גווניו ושיטותיו, הינו ללא ספק כלי מלא-עוצמה, כלי המאפשר שינוי והגשמה אישית בצורה בלתי רגילה. 

רק מחשבה מהירה ונקודתית על חלק מאותם עשרות רבות של אנשים שהגיעו אלי לתהליך ויצאו משם עם הבהרה, מיקוד, תקווה, אסטרגיות פעילות חדשות... 

לא לדבר על היעדים שהוגשמו ועל המיזמים והמעברים שנולדו מתוך התהליך ובניית מערכת היחסים האימונית...כל אלה מסבים לי עונג רב. 

האימון הוא פלטפורמה של שינוי בין הטובות- אם לא הטובה ביותר- שאני מכיר. 

דרך האימון שינתה לי את החיים והיא מסוגלת לחולל שינויים רבים וטובים לעולם שלנו, והעולם שלנו דורש שינוי עמוק בדרך שבה הוא מתנהל.

אני תוהה בדיוק איך לגעת ביותר למען יותר... בינתיים מה שנותר הוא לאחל לעצמי שב- 2016 אצליח להרחיב הרבה יותר את הדרך הזו-למרות התהייה- ושיתאפשר לי לתת מה שיש לי לתת לאותם האנשים הרבים "אי-שם" שיכולים להיעזר ולצמוח ב"דרך האימון" לכל מי שהם רוצים ויכולים להיות!

ושלכולנו תהיה 2016 שבה נדע לסמן את ה"שרשראות הכובלות אותנו", הרי הן המחשבות המגבילות שבתוכנו, חוסר הפרגון וחוסר הביטחון החוגגים בתוכנו, והמחשבה "הקטנה" החוסמת את הדרך ל"מחשבה הגדולה". 

ברגע שנדע לסמן כבר נהיה בתחילתה של דרך חדשה, מלאת-אתגר, התרגשות והגשמה....דרך צלחה!

הסרט "המתמחה": כח האותנטיות שמגשר על פער הדורות

לעיתים אני מזדעזע כשאני מתבונן במה שקורה לדורות הצעירים שגדלים סביבנו.
אני יכול להעריך דברים פה ושם אבל לפעמים אני מתמלא דאגה וחשש ממה שהתפתח לנו פה מתחת לאף: צעירים שבקושי יודעים לכתוב משפט אחד בלי שגיאות, ששכחו מה זה לנהל שיחה עם אדם אחר ללא כל מיני צלצולים העולים מהאייפון שלהם, צעירים שאם זה לא בא מיד אז זה כבר לא מעניין, זה הופך להיות "חופר", היכולת הריכוז מצטמצמת ומצטמצמת לרמות מבהילות.
אני נרתע מהשטחיות של היעדר השקעת מאמץ לאורך זמן לעבר המטרה.
חסר לי סוג של אינטליגנציה רגשית, כבוד למשהו.
כמובן, אני שוקע בסטריאוטיפים רבים, אבל...

אז אשתי שואלת את השאלה היפה: "תנסה להיזכר כשאתה הייתי צעיר, איך אתה התנהגת כשהוריך- וכל הדור שלהם- הזדעזעו לא פחות?"

אני זוכר, כילד קטן בניו יורק. שלבשנו ג'ינס במקום חולצות עם עניבה מצחיקה; שדברנו וגם קצת עישנו את הגראס ולא נמשכנו ל"שנאפס" שלהם; שהתנגדנו להתמסדות שלהם למקצוע "בטוח" ונמשכנו לרעיונות חדשים, הלכנו אחרי אלה שהיו קצת יותר גדולים להפגין נגד המלחמה בווייטנאם, בעד זכויות של מיעוטים ובעד מודעות אקולוגית.
הדור שלי היה ממש בעקבות ה"היפיס" וילדי הפרחים שלא עשו יותר מדי בסופו של דבר אבל הובילו אותנו להתעניין במזרח ולהתרחק מהמערב.
אז כל דור והמרד שלו, כל דור והפער שלו מהקודם.

Bob Dylan- "The Times They are a Changin' "

Come mothers and fathers

Throughout the land

And don’t criticize

What you can’t understand

Your sons and your daughters

Are beyond your command

Your old road is rapidly agin’

Please get out of the new one if you can’t lend your hand

For the times they are a-changin

כשצפית בסרט "המתמחה" עלו בי מחשבות לא רק של גיל ופערים של הגיל אבל גם התהייה לגבי מה נשאר ומוסיף ערך ומה נעלם בלי ערך עם השנים.
נכנסתי לסרט בתחושות כבדות, יצאתי משם עם תחושות טובות- הוליווד עשה את שלו.

בסרט בן וויטאקר (רוברט דה נירו) הוא אלמן בן 70 שגילה שהפרישה לפנסיה קשה מאוד, למרות החוגים, הטיולים והחופש- חסר לו לשם מה לקום בבוקר.
הוא מחליט לחזור לשוק העבודה, והופך למתמחה מבוגר באתר אינטרנט בתחום האופנה, שהוקם ומנוהל בידי בחורה צעירה ולחוצה בשם ג'ולס אוסטין.
החברה גדלה ומתפתחת בקצב קדחתני, מכירות במאסה תוך כדי בלגן, והנה מגיע המתמחה בן 70 והוא נראה.... לא שייך לחלוטין אפילו פאתטי!

הוא מגיע לבוש בחליפה ועניבה, דואג כל רגע כשהוא קם לסגור את הכפתור בז'קט, כאשר כל ה"ילדים" סביבו מסתובבים בטי שירטס וג'ינס, מחוברים לאוזניות שלהם ודבוקים למסך אחד או אחר.
רואים את האיש המכובד הזה מתיישב ומוכן לעבודה כאשר המנכ"לית רוכבת על אופניים בתוך ה"מפעל"- שהוא בסה"כ חדר ענק מלא צעירים עם לפטופים, ועוד גאדג'טים, החדר הוא הכי "אופן ספייס" שתוכל רק לדמיין,
החדר מזכיר לי את תמונות של ה - sweatshops של תחילת המאה ה20 בניו יורק היכן שנשים ישבו 12 שעות ביום בתנאים מחפירים ותפרו שמלות לבעל העסק.
מה ההבדל? כאן כולם מרוויחים יפה ובמקום לתפור שמלות כותבים קוד תוכנה, חוץ מזה שניהם נראים לי די קרוב לדימוי של "עבד" בעיני. איכס....

אני לא אקלקל לכם את הסרט, יש עלילה יפה, אם כי די צפוי.
מה שיפה בעיני הוא שבסופו של דבר ה"עב"ם" הזה בין 70 מצליח להוכיח את ערכו למרות הכל.
בתוך הבלגן של כל ההתנהלות הסטארט-אפית המהוללת, גיבורנו מראה עד כמה ניסיון ניהולי רב בעבר מביא תבונה, חוכמה וקבלת החלטות נכונה.
היכן שאין אינטליגנציה רגשית- כי כולם רצים אחרי המסך ולא ממש שמים לב לטיפוח תקשורת בין העובדים- מביא בן וויטקר את היכולת להקשיב לאחר ולשאול שאלות .
כשיש משבר, זה הסבא הטוב שיודע לנווט ולא ילדי הפלא המאוהבים באינסטגרם של עצמם.

בן וויטיקר- רוברט דה נירו שלנו - מצליח כי הוא מהווה משהו אותנטי שעובד גם כאשר העסק הוא "סופר סייבר", שגם עסק הכי "מגניב" באינטרנט, וכל העולם הדיגיטלי, מושתת על אותו עיקרון שחוצה דורות רבים: בסופו של דבר, עסקים, ארגונים והחיים בכלל מורכבים מאנשים, מיצירת אמון בין בני-אדם חיים, לא תמונות בפייסבוק. גם החבר'ס הצעירים שואלים את השאלה - "האם תהיה שם בשבילי כשאצטרך אותך מחר ?"

חבל, זה לא ממש ישנה את שוק העבודה כי הוא ידוע באכזריותו לאנשים שעברו איזה גיל מסוים, גיל שהוא נמוך בשני עשורים לפחות מהיכולת של אנשים מבוגרים לתרום תרומה משמעותית .
יש רק לקוות שמשהו יקרה בחברה שלנו, שמישהו יום אחד יתעורר ויבין את האיוולת הזאת שבסגידה לחדש והטכנולוגי על חשבון הבשל והמנוסה בדרכי העסקים והחיים.

​זה הזמן לרשום מטרות ל 2016. להצליח ב 2016!

זה נשמע מאוד פשוט ,אתם לא שומעים את זה ממני פעם ראשונה, ואני לא המצאתי את זה,כמובן. 

מחקר אחרי מחקר מראה שאנשים שרושמים מטרות לעתיד מצליחים יותר להגשים אותן, מחקר אחרון שאני ראיתי דיבר על פי 9,יש עוד. 

ישנו גם מחקר שמדבר על מעקב אחרי בוגרי הרווארד במשך 30 שנה שהראה שאלה שרשמו מטרות הצליחו יותר. ואלה שלא רשמו? הצליחו פחות. 

לך תדע, אין לי תיעוד של המחקר וזה גם הרבה פחות מעניין. כי הדבר הוא פשוט אינטואיטיבי: הכתיבה (גם במחשב) מאפשרת התהוות של תהליך מיקוד, תהליך של חשיבה מוטה עשייה. 

ובמילים אחרות- רשמת? יש סיכוי שתזכור טוב יותר. 

לא רשמת? יש סיכוי שתשכח טוב יותר.

לא רק בעניין זיכרון מדובר כאן, אלה ביצירת המילה החמקמקה הזאת באנגלית- accountability- שבעברית עוד לא שמעתי מילה שמתורגמת אחת לאחד אבל אני הולך על "מחויבות לביצוע". 

ברגע שכתבת, שמרת והתייחסת, ישנה אנרגיה שנוצרת. אנרגיה שדוחפת את העניין קדימה, אפילו בקצת.

אז, קדימה, חברים, עת לקדיש מחשבה לרשום, למקד, להעלות בסולם סדרי עדיפות.... 

שנה חדשה בפתח ואיתה הרבה תקוות, שאיפות וכוונות טובות.​

להגביר את האור ולדלל את החושך

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." א.ד. גורדון

א.ד. גורדון לא הכיר את המילה "אימון אישי", וכמובן גם לא את האנגלית- עברית, "קואצ'ינג". 

הוא חי, יצר, שימש כמורה וכמחנך, הגשים ונתן השראה להרבה אחרים, בערך 70 שנה טרם לידתו שת תחום האימון. 

זה לא אומר שהוא לא "דיבר קוצ'ינג" בתוך נשמתו, הפסיכולוגיה החיובית זרמה בתוכו גם שלא שימש במילותיה.

כבני אדם התברכנו ביכולתנו להיות מודעים לחיינו, לחשוב על סביבתנו וליצור פעולות להשפיע על חיינו. 

וזה כולל גם השנה 2015, כאשר סביבנו יש כל-כך הרבה מראים שחורים, של אלימות, רצח, שנאה וגזענות. קל להתייאש. 

חנוכה הוא חג יהודי, אבל בשבילי הוא במהותו חג אנושי, חג שמזכיר לנו לדבוק באור,ולייצר את האור ולחפש את האור. 

הוא החג הכי "קואצ'ינג" שיש, חג חילוני שקורא לנו להוציא מעצמנו את "תכנית האור" כי או-טו- טו, מתחלפת לנו השנה ("שלהם" כמובן, אבל הוא הוא לוח השנה של העולם). 

זה בדיוק הזמן שאני דואג לשאול את עצמי את השאלה- "רוני, מה תכנית האור שלך לשנה הבאה?" 

ואתם?

לעשות ניסוי- לסיים ניסוי

כל פעם שעולה בנו התחושה או התובנה שאנחנו "צריכים שינוי", עולה גם התנגדות. כך זה בנוי אצלנו, אולי מאז ומתמיד. 

אז מה שקורה אצל רוב האנשים הוא שההתנגדות עולה על הרצון לעשות משהו והרעיון של השינוי יורד. 

עד הפעם הבאה, שיכול להיות בעוד כמה רגעים, עוד כמה שבועות, חודשים, שנים...או בכלל לא.

יש גישה מצוינת להילחם בכוח ההתנגדות. קוראים לה "לעשות ניסוי". 

כשאתה בונה ניסוי אתה בונה אותו קצר, ממוקד, תחום ועם סיכון קטן. 

הלך טוב? יהיה לך תיאבון לעוד, להמשך. 

נכשל? לא קרה יותר מדי, הנזק הוא מינימלי. 

היה משהו באמצע? אז חוזרים ולומדים מה קרה ובונים את הצעד או הניסוי הבא.

"דרך הניסוי" יכולה- ולדעתי, צריכה- להיות חלק מכל התכניות של כולנו. יש בה חוכמה, מעשיות ופסיכולוגיה אנושית מקדמת.

אני בדרך לניסוי הבא שלי. 

על מה אני עוד לא יודע אבל אני יודע שהוא קרוב.

ושלכם?

להחליט זה חצי הדרך!

זאת היתה אחת השיחות ההזויות שקיבלתי זמן רב. 

אישה בשם רות (שם בדוי, למען שמירת הסודיות( היתה בצד השני של הקו, "אתה לא מכיר אותי, רוני, אבל אני מכירה אותך." 

קצת מופתע ולא מוכן, עניתי: "את מכירה אותי?". "כן", היא ענתה ,"אני עוקבת אחריך כבר זמן רב ועכשיו החלטתי להגיע לאימון איתך."

כעבור שיחה של כמה דקות של החלפת מידע בסיסי קבענו להיפגש לאימון ראשון, כאשר אני הייתי לגמרי לא שקט לגבי מה צפוי לי ומי זאת האישה ש"עוקבת אחרי", והיה ברור לי שלא מדובר בלעקוב בטוויטר.

כשרות הגיעה לפתח הדלת ראיתי אישה יפת-תואר, אלגנטית, סביב גיל 40. 

הזמנתי אותה פנימה וביקשתי שתלך אחרי לקומה השלישית במדרגות, לקליניקת האימון שלי, אך לפתע פתאום ראיתי שרות נעמדת במעבר בין קומה שנייה ושלישית, כאשר מבט מודאג על פניה: "רות, הכל בסדר?", רות השיבה מייד, " כן, הכל יהיה בסדר, אני פשוט מאוד מתרגשת וחוששת להיכנס לחדר כי אני יודעת שברגע שאעשה זאת החיים שלי יתחילו להשתנות."

רות אכן נכנסה לחדר, התיישבה בכיסא, לגמה מכוס התה שהכנתי לה, הסתכלה מסביב על הספרים, על התעודות ועל הניירת הרבה והלא בדיוק מסודרת: " רוני, שנה לקח לי להגיע לפה,  שנה מאז שהרעיון עלה לי בראש ועכשיו, עכשיו זה הולך להתגשם."

מה אגיד לכם, אני אדם שתמיד אוהב התחלות מעניינות, אתגרים מרתקים אבל הפעם הרגשתי מאוד לא סגור על הדבר הזה- מה יהיה עם כל הציפיות האלה בשמים, עם כל ה "בילד-אפ", האם אוכל לעמוד בציפיות האלה, אולי היא הגיעה אלי בטעות ויש עוד רוני דוניץ שאמור לקבל אותו לאימון אישי?...

אבל... הצלחנו- בגדול! רות היתה בימאית תיאטרון, שחקנית ומוזיקאית מחוננת, מפיקה של אירועי תרבות ומוזיקה, מתוסכלת עד הגג מהמצב התקוע שבו מצאה את עצמה. 

היא היתה נבוכה וכועסת על המשכורת הזעומה שממנה חיה וגידלה את בנה היחידה, המשכרות שתמיד היתה פונקציה של תקציב המתנ"ס שבא והלך כל שנה. 

רות הגיעה אלי כיזמית בפוטנציה אשר היתה "כלואה" במסגרת שלא לקחה אותה לשום מקום. 

רות הגיעה "מוכנה"- החזון נבע ממנה כמעיין, תכנית הפעולה נבנתה ביחד איתי כמאמן, תכנית הביצוע רות העיפה קדימה בקצב מסחרר, כאשר אני מלווה אותה מתי שהיא רק צריכה.

תוך חודש רות כבר לא היתה באותו מתנ"ס ובתוך חודשיים היו לי שתי קבוצות מלאות תלמידים ומשקיע\שותף שרצה לבנות איתה סטודיו חדש. 

לאחר שלושה חודשים רות כבר הופיעה בטלוויזיה והיו מספר אירועים משוריינים ביומן. 

אנרגיית העשייה לא ידעה גבולות, כאשר רות התנפלה על ערימת החשבונות והקנסות הלא משולמים שהיתה על השולחן במטבח בביתה, היא יצאה לפגישות "נטוורקינג" רבות, שעם הקסם באופי והחזון בלב של רות, הובילו אותה להזדמנויות חדשות שכלל לא חשבה עליהן בעבר.

רות הדגימה את הכח הטמונה שב "קבלת ההחלטה". ברגע שההחלטה נפלה, ואיתה התבונה שלבד מגיעים לאט יותר או בכלל לא, רות כבר "היתה שם" ואז זה רק היה עניין של זמן שהפרפר המדהים יצא מהגולם. 

ההחלטה כבר היתה חצי הדרך.

אני למדתי שכמאמן לא צריך לחשוש משיחות מוזרות הבאות משום מקום. 

לפעמים הדברים היפים ביותר מתחפשים בבגדים המוזרים ביותר.