יום ראשון, 11 ביוני 2017

אימון אישי לחבר'ה בני 20+\- משאב חיוני!

זה היה לפני הרבה שנים, הייתי רק בן 19, וזה היה במדינת אריזונה בארה"ב, אבל לעולם לא אשכח את התחושה של אבדן דרך מקצועית.
הגעתי לשם אחרי שנת לימודים שלי בניו-יורק ולאחר "תכנון מדוקדק" שאני נוסע לאוניברסיטה באזור המדברי של אריזונה על מנת לסיים תואר בחקלאות מדברית על מנת לעלות ארצה ו"להפריח את השממה". מצד אחד, זה נשמע הגיוני על הנייר, וניירות אז היו הרבה, אבל לאמיתו של דבר, זאת הייתה החלטה הזויה, נידונה לכישלון ותסכול. ו
כך היה. 
תוך ימים ספורים התוודעתי חד וחלק שאין לי שום עניין בלימודי חקלאות, שישעממו אותי עד מוות, ומה שעניין אותי היה רחוק, רחוק בתחומים אחרים. 
הרגשתי לחץ, בדידות, בלבול, לא היה לי עם מי לדבר שבאמת יכול היה להבין לליבי ולהבין את כל הסמטוחה שהתחולל בנפשי אלפי קילומטרים רבים מבני-משפחתי שאז כבר עלו לארץ. 
יושב ומשלם ביוקר על בחירות שנעשו בצורה לא מעמיקה, ללא התערבות מקצועית וללא התאמה אישית אותנטית. 
איפה היו המאמנים של אז? לא היו! 
היה פסיכולוג "יעני תעסוקתי" שמלבד שהיה איש מאוד נחמד לא הצליח לשפר את מצבי במילימטר.

היום, בעידן "מילניולס", הצעירים בני 20 +\-, המצב שונה. 
העולם דיגיטלי והווירטואלי הרבה יותר מורכב, המידע והאפשרויות חובקות עולם, המידע הוא ללא גבול ונונ-סטופ, הבחירות עוד יותר קשות. 
בשביל הישראלים אפשר להוסיף אלמנט חשוב של "דחיית שלבים בדרך", כי רבים מהם בוחרים בשנת שרות לפני שרות הצבאי, שרות קצונה בתוך הצבא, לעשות כסף אחרי הצבא וטיולים בחו"ל פותחי-עולם שם יבזבזו את אותו סכום כסף שעמלו לאסוף... חוזרים ארצה עם הרבה חוויות וניסיון חיים באמתחתם אך עם מעט מאוד התעמקות עם "מה אני אעשה שאהיה גדול?"...

זה המקום שהאימון האישי יכול לעשות הבדל מאוד, מאוד משמעותי. 
הייתי אומר שאנחנו המאמנים האישיים צריכים לעשות את עבודתנו נאמנה ובשליחות למען הדור הזה, שהוא חכם יותר, טכנולוגי יותר אך, בגדול, מבולבל יותר ומחויב פחות. 
האימון האישי הוא הכלי פר-אקסלאנס, להבהיר, להקדם ולהעצים את הדור הזה של צעירים שהפוטנציאל שלהם הוא גדול בהרבה מהיכולת שלהם להחליט עבורו. 
האימון האישי עם מאמן מנוסה, משכיל, רגיש ובעל ניסיון-חיים מביא ל"מילניולס" הנפלאים האלה ערך שלא ימצאו בקלות במקומות אחרים: הצבת מראה, העמקה לאוצר החוזקות בתוכם, שיח יצירתי ופתוח לאפשרויות שלהם, יכולת לקבל החלטות המתאימות לאופיים, מיקוד במטרה, בניית תוכנית מותאמת, המון הקשבה, המון עידוד, המון של "יש עם מי לדבר", והרבה מפרי-ניסיון החיים.

אני קורא ל חבר'ה המצוינים שעברו את שנת ה 20 לחייהם ומתסכלים על שנת ה 30 בעיניים, לחשוב איך האימון יכול לפגוש אותם, ברוח הציטוט האהוב עלי כל-כך המיוחס להווארד תורמן:
​​
"Do not ask yourself what the world needs. Ask yourself what makes you come alive, and then go do that. Because what the world needs is people who have come alive."

יום ראשון, 4 ביוני 2017

הסיפור שלך=הנכס שלך

לא תמיד ידעתי להעריך את כוחו של סיפור. 
בוודאי למה שאני קורה "הסיפור שלי". 
זה משהו שהתוודעתי אליו רק כשהגעתי לגיל 40 בערך, קודם לכן הייתי קצת עסוק עם "סיפורים של מישהו אחר". 
זה המצב של הרבה מאיתנו, לדעת לזקק את ה"סיפור האישי" שלנו אינו דבר קל: יש התנגדויות רבות, דאגות רבות, לחצים רבים, וכמובן, ההשפעה של החינוך, תרבות ומשפחה שבהן גדלנו.

ה"סיפור שלך" הוא הדבר שאנשים מנסים לגלות בך, אפילו אם זה לא דבר שמורגש או אפילו במודעות שלהם. 
כשנמצאים בראיון לעבודה, בליינדייט, בכיתה ובישיבה כלשהי, אנשים תמיד מנסים להבין "מה הסיפור שלך", ובמילים אחרות, מי אתה, מה אתה אומר או מייצג, איך אתה נראה וכדומה, ואיך כל זה "מסתדר להם" אם מה שלדעתם אמור להיות, צריך להיות, חסר שהוא לא יהיה...

זה אינו מופשט הדבר הזה שקוראים לו "הסיפור שלך", זה דבר מאוד אישי, ייחודי, הוא מורכב מאלפי פרטים קטנים ונעלמים מהעין ומהמודעות. 
אבל הוא שם. 
ה"סיפור שלך" הוא נכס, למרות שאנחנו לא תמיד מבינים מה כל-כך חשוב בו, כי הרבה פעמים בחיים אנחנו מנסים להיות כמו "מישהו מצליח", "מישהו עשיר", "מישהו חכם" , וכו'. יש דרכים רבות לגלות את ה"סיפור שלנו", והעניין הוא שאף פעם לא "נגיע ליעד" כי הוא תמיד משתנה, מילימטרים אולי אבל תמיד, כל הזמן.

לגלות את הסיפור שלנו זאת עבודה אבל היא גם כיף! 
כי ברגע שתפסנו את העיקרון, גם התחלנו ללמוד על מה חזק אצלנו, מה דוחף אותנו קדימה ומה מעכב אותנו, מה "עושה לנו את זה" ומה מדכא אותנו, עוד ועוד..
.
לא נפסיק לגלות את הסיפור שלנו. נקודה. איך, מה, מה מתי? על זה בהמשך...