יום ראשון, 27 באוגוסט 2017

ספרו לנו על הכישלון שלכם: עכשיו זאת נקודת-מבט!

לאחרונה עשינו תרגיל נחמד במאסטרמיינד: "ספרו לנו על כישלון גדול אחד שלכם?" 
שאלה פשוטה, לא משתמעת לשתי פנים, ברור, נכון? כמובן שזה ברור, אבל ביחד עם זה יש לא מעט "דברים בגו".

קודם-כל, אנחנו לא אוהבים לחשוב יותר מדי על כישלון. 
שנית, אם כבר חושבים על זה, אז לא מדברים על זה עם מישהו אחר. 
שלישית, אם כבר מישהו אחר, אז מה פתאום לפני קבוצה (מי לא שמע על הכביסה המלוכלכת שתמיד, תמיד משאירים אך ורק "בבית")? 
רביעית, אם כבר לפני קבוצה, אז אתה רוצה להגיד לי שאני צריך לשמוע גם "צרות של אחרים", כלומר, לשמוע גם את הכישלונות של אחרים?

זה היה שיח מדהים! כמובן, ידעתי מה לצפות, זאת לא הפעם הראשונה שרגלי דורכות בדרך הזו, ואם אני כבר חושב אחורה, רגלי דרכו פעמים רבות בדרך הזו במסגרת כזו או אחרת. 
תמיד יש שם עוצמה, יש שם אומץ, יש את "אזור הנוחות" בין הנטייה להסתיר, לעשות רושם של
​ ​
Looking good, להראות שאנחנו תמיד בשליטה, לבין היציאה מכל זה, לאותנטיות, למבט ישיר למראה לצמיחה.

יופי של תרגיל, יופי של שיח, יופי של מאסטרמיינד. 
מה יוצא משם אתם שואלים? 
הכל! נקודת-מבט חיצונית על דברים שאנחנו אוהבים להדחיק לפינה אבל עדיין ישנם, תובנות חדשות על דברים ישנים ו"כבדים", חוש הומור בלקחת את עצמנו קצת יותר בקלילות, עם קצת יותר חמלה למסע הבלתי-גמור של כולנו, ביחד עם טיפלה, טיפלה יותר אהבה עצמית.

לאהוב את הכישלון? 
לא הייתי מגזים...
אבל יש מה לאהוב בכישלונות שלנו, עד כמה שנשמע אבסורד וקשה. 
נסו בעצמכם ותראו...

יום ראשון, 13 באוגוסט 2017

הרצאה: "לעוף על החיים! Passion 2017!"



הרצאת-סדנת "לעוף על החיים! Passion 2017"- השיקה את עצמה בפומבי בפעם השנייה, ב 8.8.2017 בפעם הראשונה ב 2017 , באוירה אינטימית בקפה עדנה בכפר בבני-דרור.
קבוצה קטנה ואיכותית של 7 אנשים חקרה ביחד, נחשפה, למדה ושיתפה לגבי מה זה הדבר הזה שקוראים לה "תשוקה לחיים"...
מתי היא "בתוך החיים שלנו" ומתי היא בורחת לנו החוצה, מה זה עובד "מחובר" עם תשוקה על אמת בארגון, ומהן הדרכים שבהן ניתן לשמר תשוקה לעבר העתיד- ללא קשר לגיל! (וזה מצריך קצת עבודה, חברים...)


בני 20+ שתוהים לגבי מה העיסוק ש"יעשה להם את זה" בקריירה,
בני 30+ שמנסים לשמר את התשוקה שהבית, המשפחה והקריירה תובעים מהם כל כל הרבה,
בני 40 ו 50 + שמתחילים להגיד- "איך עושים את השינוי הזה באמצע החיים?"
גם בני 60 + שמסתכלים לפנסיה בעיניים,
וגם בני 70 ו 80 וגם 90- כולם יכולים וצריכים ללמוד מה עושה להם את האנרגיה הזאת שגורמת להם לקפוץ מהמיטה בבוקר ולחבק את כל מה שהחיים האלה מאפשרים לנו...


תשוקה היא כח, תשוקה היא חמצן, תשוקה היא משמעות , ואנחנו באמת באמת לא רוצים לחיות בלעדיה...


לעוף על החיים- Passion 2017- אשמח להמשיך ולהרצאות בנושא הזה בכל מקום שיזמינו אותי- כי בשבילי זה....התשוקה לחיים!

יום רביעי, 12 ביולי 2017

יזם: הסיפור שלך זה ההצלחה של ה"פיץ'"

Entrepreneur: your pitch is only as good as your story!
ב"גלגול הקודם שלי" התעסקתי הרבה לרוץ אחרי משקיעים. פעם-ועוד לפני שהמדיה החברתית השתלטה לנו על החיים והעסקים-יצרתי קשר עם 769 גורמי השקעה- אחד אחד- בעשרות ארצות סביב העולם. 
קיבלתי הרבה not interested"", חוץ מקרן אחת בפינלנד וקרן שנייה באנגלית. 
הם רצו להביא את הכסף אבל המשא ומתן עם הבעלים של חברת הביו-טק הישראלית ששם עבדתי כמנהל פיתוח עסקי לא יכלו למצוא את "דרך האמצע" והעסקה נפלה. 
פעם אחרת דגתי דג טוב במים הטריטוריאליים של ישראל ומצאתי משקיע עם 3 מליון דולר לתת לנו, והוא אכן נתן.

מצגות, ועוד מצגות, המון. חלק אני עשיתי, הרוב עשו המנכ"לים, וביננו? המצגות היו בינוניות רובן, למרות שאני חשבתי ששלי היו יותר טובות, לא בטוח שהיה כיסוי לזה. 
אני חושב שהיו "לא רעות", אבל חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום: שהכל תלוי בכוחו של הסיפור שאתה מספר. 
בימים ההם לא ממש ידעתי כמה חשוב הוא ה- storytelling במצגת, אני כמו רובנו, הייתי תחת ההשפעה שיותר נתונים זה יותר מרשים, יותר גרפיקה בפוור-פוינט זה מה שעושה את המצגת, יותר טענות מלומדות ו"חכמות" זה מה שתופס את המשקיע המיוחל. 
לימים למדתי משהו על עולם המשקיעים, במיוחד על קרנות הון סיכון: הן בדרך-כלל לא משקיעות והן מאוד לא אוהבות סיכון. 
מה גם שהן בדרך-כלל לא קראו את נייר ששלחת אליהם ווידאת 4 פעמים לפני הפגישה וגם באמצע הפגישה הם בקשב מינימלי ביותר (הקשב ירד לתהום מאז לידתו של הסמארטפון). 
הם גם מאוד מגמתיים באופן גורף, שולפים את 3 השאלות הרגילות שהם שואלים, וזהו. 
אבל דבר אחד הם באמת אוהבים וגם קצת זוכרים: את הסיפור, ואתה מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלך ושהוא יהיה גם טוב וגם "מדביק" sticky-.

לא אשכח פעם אחת שהכנתי מצגת שבוע שלם והגעתי לשעת הכושר והצגתי בכל מאודי את מעלות הפיתוח הביוטכנולוגי שעשינו מול אחת הקרנות הוותיקות בסיליקון וולי. 
הם היו בארץ ואני הצלחתי לארגן את האירוע, שהיה לא קל לבצע. תוך כדי העשרים דקות שקיבלתי להציג, הרגשתי שחלק מהקהל מאוד מתעניין, חלק עם פני פוקר וחלק ממש לא קשוב. 
המשכתי ואפילו הכנסתי איזו בדיחה. אז נגמרה המצגת ויצאו להפסקה. האדרנלין שלי שהיה בשיאו ירד לרצפה. לא מחיאות כפיים, לא שאלות, לא כלום!! 
הרגשתי שאני בכישלון הגדול של העבודה שלי ,יצאתי לשרותים ובדרך פגש אותי המשקיע הבכיר, צרפתי-אמריקאי שאהד את ישראל (אז, לפחות). 
שאלתי אותו בדחילו ורחימו איך היה והוא אמר לי בפשטות:" זה סיפור טוב." זהו, כך נגמרה השיחה, אני הולך לשרותים עם ה"סיפור טוב" ומרגיש עוד יותר כישלון...

בסוף היום, כמה שעות לאחר מכן, אזרתי אומץ וניגשתי אליו עם בקשה לספר לי מה זה "סיפור טוב" ומה הקשר של זה להשקעה המיוחלת, והוא ענה: "אני משקיע רק שהסיפור הוא טוב, אחר-כך אני בודק כמה זה באמת מעניין בשוק וכמה זה מעניין את השותפים שלי. 
אבל בלי סיפור טוב אין מה לדבר".

אנחת רווחה.
אז לא נכשלתי כמו שחשבתי. 
חבל רק שלא ידעתי בימים ההם מה שאני יודע בזמן הזה: הסיפור הטוב הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד. 
לדעת לספר אותו הוא לא רק תרגול, יצירתיות ואומנות, אלא מודעות למה זה סיפור ואיך בונים אותו. זה הסיפור ויש עוד...

יום שני, 10 ביולי 2017

אז על מה מדברים במאסטרמיינד?

אני יודע שקשה להסביר את המאסטרמיינד בלי לחוות את המאסטרמיינד. 
אחרי כמעט 13 שנים שאני בתוך הנושא הזה, אין לי ספק שזה מחסום להרבה אנשים. אז הנה "חופן" מתוך הדברים שעולים בקבוצות ובמפגשים השונים, ובכך תבינו (אני מקווה?) שזה סתם מפגש של חבר'ה על הדשא:
אני תוהה עם העסק שאני מנהל התעייף ממני או שאולי אני התעייפתי מהעסק?

השותף שלי של פעם הוא כבר לא השותף שלי של היום, גדלנו אחרת, התפתחנו אחרת, מה עושים במצב כזה?

קיבלתי הצעת עבודה, העבודה שלי היום בסדר גמור, אבל אולי הגיע היום לשנות. הפיתוי גדול, התנאים יותר טובים, אבל... למה לעזוב את ה"בית" אם הבית לא רק בכלל?

אני מתלבט: צריך עזרה בעסק, הכל עולה המון כסף, אי אפשר לעשות את הכל---מה הדבר שהכי נחוץ לי?

קשה לי לדרוש את המחיר שאני שווה בעבודתי. משהו עוצר אותי בלבקש את זה- איך זה נשמע לכם?

הפוליטיקה בארגון ערסית- אני לא טובה בה. בכל זאת, לא אשרוד בלעדיה---יש לכם כמה רעיונות בשבילי במצב שאני הסברתי לכם?

עוד, ועוד...

אתם מבינים? במאסטרמיינד לא ממש עוסקים ב: "שאלה-תושבה", "בעייה-פתרון", זה לא 
Help desk באינטרנט. המאסטרמיינד הוא המקום בו האישי פוגש את העסקי והניהולי, אין פתרונות בית-ספר. 
נכנסים אליך לנשמה קצת על מנת להוציא החוצה את הדיאלוג הפנימי שאליו אתה לא תמיד מודע. 
עם מטרה אחת ואחת בלבד: לעזור. לעזור בחשיבה, בהקשבה, ברעיונות, בקשרים, בתמיכה, בלהיות בן-אדם, כי גם אנחנו כמוך, אנשים טובים באמצע הדרך בעולם העסקי-ניהולי וגם אנחנו יודעים ומתלבטים בשאלות כאלה ואחרות כל יום ביומו.
זהו הקסם של המאסטרמיינד.

יום ראשון, 9 ביולי 2017

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

ב- 13 שנים מאז שהתחלת לאמן התוודעתי לתופעה מאוד מעניינת שלא הערכתי את עוצמתה בשנים שבהן גם אני הייתי מנהל בעסק: תקשורת בין-אישית לקוייה במסגרות העבודה. 
איפה זה הכי בולט? דווקא במקומות שיש לכאורה הקשר הכי קרוב- עסקים משפחתיים במובן הרחב של הביטוי.

יצא לי הזכות לעבוד כמאמן במצבים מגוונים "בתוך המשפחה": בעל ואישה, אחים, אבא ובן, אמא ובן, דוד ואחיין, בני-דודים, חברים מילדות, חברים מהצבא או מהשכונה או לא יודע מאיפה, אבל ממקומות אינטימיים במהותם. 
במקומות האלה כביכול יש לך את הביטחון והאמון הגדול ביותר, מי לא פוחד שיגנבו ממנו או שירמו אותו, אבל עם זאת, יש סוג של אינטימיות שלעיתים מאפשרת יצאה מהגבולות שמה מקובל ונכון  להגיד ולא להגיד, להשמיע ולא להשמיע, לתזכר ולא לתזכר.

תקשורת היא עדיין הערוץ שדרכו מסרים עוברים, עוד לא מצאו טכנולוגיה שאיננה מבוססת על תקשורת באיזשהו מקום, או טלפתיה שעוקפת את הצורך להיות מי שמדבר ומי שמקשיב והתחלופה ביניהם. 
אז מה אני רואה שלוקה בתקשורת במקומות כה רבים מה"סוג האינטימי"? 
הנה רשימה מהירה בלבד: הקשבה מעטה, הקשבה דלה, הקשבה לא עקבית, שימוש בקול עצבני, קול אגרסיבי מדי, קול מאיים, קול שלא מתייחס לשומע, דיבור לא מנומס, דיבור לא מתחשב, דיבור לא אמפטי, חוסר השקעה בזמן לשיחה על הדברים והשקעת יתר ב"לתקתק עניינים בלבד", דיבור על ה"כאן ועכשיו" במינון יתר על חשבון דיבור על תכנון, תיאום וארגון; ישיבות לא ממוקדות, הפרעות מיותרות של פלאפון, הפרעות מיותרות של כל מיני דברים, ישיבות ארוכות מדי וגם ישיבות קצרות מדי, אגו בשמיים, רצון "להביס" את הצד השני בשיחה ולא "להתחבר אליו", מנת יתר של ביקורת ומנה לא מספקת של עידוד, שתיקה במקומות הלא נכונים ודיבור במקומות הלא נכונים, הרבה מדי "אני" ופחות מדי "אנחנו", יותר מדי נקודות בסוף המשפט ומעט מדי סימני שאלה, יותר מדי כח ופחות מדי אהבה בשיחה....
מספיק לרשימה מהירה?

להתאמן. גם על התקשורת. כפי שאמרו חז"ל: "החיים והמוות ביד הלשון". הם כנראה ידעו כמה דברים.

יום ראשון, 11 ביוני 2017

אימון אישי לחבר'ה בני 20+\- משאב חיוני!

זה היה לפני הרבה שנים, הייתי רק בן 19, וזה היה במדינת אריזונה בארה"ב, אבל לעולם לא אשכח את התחושה של אבדן דרך מקצועית.
הגעתי לשם אחרי שנת לימודים שלי בניו-יורק ולאחר "תכנון מדוקדק" שאני נוסע לאוניברסיטה באזור המדברי של אריזונה על מנת לסיים תואר בחקלאות מדברית על מנת לעלות ארצה ו"להפריח את השממה". מצד אחד, זה נשמע הגיוני על הנייר, וניירות אז היו הרבה, אבל לאמיתו של דבר, זאת הייתה החלטה הזויה, נידונה לכישלון ותסכול. ו
כך היה. 
תוך ימים ספורים התוודעתי חד וחלק שאין לי שום עניין בלימודי חקלאות, שישעממו אותי עד מוות, ומה שעניין אותי היה רחוק, רחוק בתחומים אחרים. 
הרגשתי לחץ, בדידות, בלבול, לא היה לי עם מי לדבר שבאמת יכול היה להבין לליבי ולהבין את כל הסמטוחה שהתחולל בנפשי אלפי קילומטרים רבים מבני-משפחתי שאז כבר עלו לארץ. 
יושב ומשלם ביוקר על בחירות שנעשו בצורה לא מעמיקה, ללא התערבות מקצועית וללא התאמה אישית אותנטית. 
איפה היו המאמנים של אז? לא היו! 
היה פסיכולוג "יעני תעסוקתי" שמלבד שהיה איש מאוד נחמד לא הצליח לשפר את מצבי במילימטר.

היום, בעידן "מילניולס", הצעירים בני 20 +\-, המצב שונה. 
העולם דיגיטלי והווירטואלי הרבה יותר מורכב, המידע והאפשרויות חובקות עולם, המידע הוא ללא גבול ונונ-סטופ, הבחירות עוד יותר קשות. 
בשביל הישראלים אפשר להוסיף אלמנט חשוב של "דחיית שלבים בדרך", כי רבים מהם בוחרים בשנת שרות לפני שרות הצבאי, שרות קצונה בתוך הצבא, לעשות כסף אחרי הצבא וטיולים בחו"ל פותחי-עולם שם יבזבזו את אותו סכום כסף שעמלו לאסוף... חוזרים ארצה עם הרבה חוויות וניסיון חיים באמתחתם אך עם מעט מאוד התעמקות עם "מה אני אעשה שאהיה גדול?"...

זה המקום שהאימון האישי יכול לעשות הבדל מאוד, מאוד משמעותי. 
הייתי אומר שאנחנו המאמנים האישיים צריכים לעשות את עבודתנו נאמנה ובשליחות למען הדור הזה, שהוא חכם יותר, טכנולוגי יותר אך, בגדול, מבולבל יותר ומחויב פחות. 
האימון האישי הוא הכלי פר-אקסלאנס, להבהיר, להקדם ולהעצים את הדור הזה של צעירים שהפוטנציאל שלהם הוא גדול בהרבה מהיכולת שלהם להחליט עבורו. 
האימון האישי עם מאמן מנוסה, משכיל, רגיש ובעל ניסיון-חיים מביא ל"מילניולס" הנפלאים האלה ערך שלא ימצאו בקלות במקומות אחרים: הצבת מראה, העמקה לאוצר החוזקות בתוכם, שיח יצירתי ופתוח לאפשרויות שלהם, יכולת לקבל החלטות המתאימות לאופיים, מיקוד במטרה, בניית תוכנית מותאמת, המון הקשבה, המון עידוד, המון של "יש עם מי לדבר", והרבה מפרי-ניסיון החיים.

אני קורא ל חבר'ה המצוינים שעברו את שנת ה 20 לחייהם ומתסכלים על שנת ה 30 בעיניים, לחשוב איך האימון יכול לפגוש אותם, ברוח הציטוט האהוב עלי כל-כך המיוחס להווארד תורמן:
​​
"Do not ask yourself what the world needs. Ask yourself what makes you come alive, and then go do that. Because what the world needs is people who have come alive."

יום ראשון, 4 ביוני 2017

הסיפור שלך=הנכס שלך

לא תמיד ידעתי להעריך את כוחו של סיפור. 
בוודאי למה שאני קורה "הסיפור שלי". 
זה משהו שהתוודעתי אליו רק כשהגעתי לגיל 40 בערך, קודם לכן הייתי קצת עסוק עם "סיפורים של מישהו אחר". 
זה המצב של הרבה מאיתנו, לדעת לזקק את ה"סיפור האישי" שלנו אינו דבר קל: יש התנגדויות רבות, דאגות רבות, לחצים רבים, וכמובן, ההשפעה של החינוך, תרבות ומשפחה שבהן גדלנו.

ה"סיפור שלך" הוא הדבר שאנשים מנסים לגלות בך, אפילו אם זה לא דבר שמורגש או אפילו במודעות שלהם. 
כשנמצאים בראיון לעבודה, בליינדייט, בכיתה ובישיבה כלשהי, אנשים תמיד מנסים להבין "מה הסיפור שלך", ובמילים אחרות, מי אתה, מה אתה אומר או מייצג, איך אתה נראה וכדומה, ואיך כל זה "מסתדר להם" אם מה שלדעתם אמור להיות, צריך להיות, חסר שהוא לא יהיה...

זה אינו מופשט הדבר הזה שקוראים לו "הסיפור שלך", זה דבר מאוד אישי, ייחודי, הוא מורכב מאלפי פרטים קטנים ונעלמים מהעין ומהמודעות. 
אבל הוא שם. 
ה"סיפור שלך" הוא נכס, למרות שאנחנו לא תמיד מבינים מה כל-כך חשוב בו, כי הרבה פעמים בחיים אנחנו מנסים להיות כמו "מישהו מצליח", "מישהו עשיר", "מישהו חכם" , וכו'. יש דרכים רבות לגלות את ה"סיפור שלנו", והעניין הוא שאף פעם לא "נגיע ליעד" כי הוא תמיד משתנה, מילימטרים אולי אבל תמיד, כל הזמן.

לגלות את הסיפור שלנו זאת עבודה אבל היא גם כיף! 
כי ברגע שתפסנו את העיקרון, גם התחלנו ללמוד על מה חזק אצלנו, מה דוחף אותנו קדימה ומה מעכב אותנו, מה "עושה לנו את זה" ומה מדכא אותנו, עוד ועוד..
.
לא נפסיק לגלות את הסיפור שלנו. נקודה. איך, מה, מה מתי? על זה בהמשך...