יום חמישי, 27 במרץ 2014

אתמול בדיוק לפני 30 שנה נחתתי ביפן..

אתמול בדיוק לפני 30 שנה נחתתי באוסקה יפן, לאחר שנה של טיול בדרכים, לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. 
זו היתה שנה שבה "זרמתי לי", בתוך הרים רבים וגם ערים רבות, בלעתי מרחקים ברכבות ואוטובוסים, חציתי גבולות, תרבויות, נופים, אבל הדבר שתמיד אזכור עמוק בנשמתי הם האנשים הרבים והטובים שפגשתי בדרך, שאותם "לקחתי איתי" עד עצם היום הזה. 
אני, האמריקאי- היהודי, או הישראלי- האמריקאי, או האמריקאי לשעבר שכבר ישראלי שבהווה, אבל  אולי פשוט אדם הנמצא "בין זהויות" לתקופה קצרה (או לא)...ה"אני" הזה הגיע אז לסוף פרק הטיול ותחילתו של פרק חדש ולא בדיוק ברור... מתחיל משהו חדש, מה בדיוק המשהו הזה לא יכולתי לדעת.

אתמול לפני 30 שנה לא יכולתי לדעת לאן הדרך תתמשך לי- כבר הייתי מחוץ "למפת הדרכים של הטיול המתוכנן"...לא יכולתי לדעת שצפוי לי עולם מרתק של אומנות לחימה, תורות הריפוי של המזרח, עבודה עם אנשי עסקים יפניים. 
לא יכולתי לדעת שמכאן ואילך העולם עומד להשתנות לי- התרמיל ירד מהגב והחליפה והעניבה יעלו על הגוף, מידי יום, לעיתים עמוק לתוך הלילה. לא יכולתי לדעת שבקרוב אחווה את הריגוש של אהבה יפנית אך כעבור שנה גם את הכאב של פרידה יפנית...
לא יכולתי לדעת שאשקוד על לימוד השפה היפנית, ובעתיד גם השפה הסינית (כשאגור ברפובליקה הסינית בטייואן)...
וגם לא יכולתי לדעת שבקושי אפגוש ישראלי במשך חודשים רבים ושהרפתקה הזאת תוביל אותי לשהות במזרח עוד כארבע שנים, רחוק מהכל כשאני רואה את הכל מרחוק.

קשה להאמין ששלושים שנים עברו, זה לא נתפס, אך למדתי חוויה מכוננת מהי--כי אני יודע שהבחור הזה בין 24 שנחת באוסקה אתמול לפני 30 שנה יצא משם, ומהמזרח בכלל, אדם שונה לתמיד.

אז אמריקאי אמרתי, גם ישראלי אמרתי, גם יהודי וגם "גלובלי" אמרתי...אבל פולני כבר אמרתי?

כי הפולניות גורמת לי לשאול את השאלה שכולנו שומעים ומשמיעים כה הרבה ביום- יום שלנו: "נו, אז מה יצא לך בת'כלס מכל הדברים האלה?". השאלה אמנם מקוממת אבל היא לגיטימית, ובעוד אני מתבונן במדפי הספרים במשרדי, עם הספרים והחוברות הרבות על לימוד יפנית, תרבות היפנית, וכנ"ל הסינית, וחושב לעצמי כמה זמן עבר מאז ששפתי דברו מילה בשפות האלה, אני בעצמי תוהה בשאלת המעצבנת "מה יצא לי"...

אבל אני לא נשאר שם יותר מדי זמן בתהייה הזאת, כי אני יודע איך לענות על השאלה, לפחות בדיבור עם עצמי. 
אני יודע ששם באוסקה לפני 30 שנה החל תהליך שנמשך עד היום הזה, תהליך שקירב אותי לחשיבה אחרת, הביא אותי לגעת, להפנים וללכת לאור חכמה שנובעת מהפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, אומנות הלחימה "איקידו", ועוד. גם כשניהלתי עסקים וקשרים בעולם, יפן "היתה שם", גם כשיצרתי שותפויות, יזמתי יוזמות וכתבתי מאמרים, יפן- והמזרח בכלל- היו שם, עמוק בתוכי, מבעד למה שנראה לעין. 
וכמובן היום, אני כמאמן, כמנחה במאסטרמיינד או כמרצה, לא היה וגם לא יהיה  רוני נפרד מאותו רוני שחי, חווה, התבגר והשתנה ביפן. אפשר להניח לשאלה הפולניה, לפחות עד הפעם הבאה שהיא תדחוף את עצמה שוב לתוך התודעה...

ובעצם, אם קשה לנו לפעמים להעריך את החלקים השונים שבעבר שלנו, מה נגיד על החלקים השונים שנמצאים אצל אחרים? 
אני חושב שכולנו טועים בראייה קצרה מדי בבואנו להבין, להעריך ולחבור אל האנשים שאיתם אנו באים במגע ביום-יום. יש לנו ראייה של "קורות חיים טכניים מדי", מתמקדים במה שהאדם למד, מה המקצוע שלו, מה הוא עשה ומסתפקים בזה. 
אבל האדם הוא הרבה יותר ממה שכתוב בקורות החיים, ואני מוכן להרחיק ולהגיד שהדבר החשוב ביותר לעולם לא יימצא ב דף "קורות החיים" שמשווק לכל עבר בעידן הדיגיטלי. 
כמנהלים, כמאמנים וכיועצים עלינו לדעת שה"מנוע" החשוב ביותר אצל האדם נמצא "בין השיטין", בנקודות המכוננות עבורו, מה שהן עשו לו ועבורו, איך השפיעו עליו להיות את מי שהוא היום.

עלינו להיזהר מהבינוניות הרווחת בשיחות שלנו עם אנשים, מועמדים לעבודה, שותפים לעבודה ולמלאכה. 
לא יקרה לנו כלום אם ניקח עוד כמה דקות להכיר יותר את האדם שמולנו, את הצד שלא בקורות החיים, כי זה הצד המעניין ביותר, החזק ביותר ועשוי גם להיות הצד החשוב ביותר ב"ת'כלס".

לי יש את היפן שלי שהתחילה אתמול לפני 30 שנה. ולך? מהי ה"יפן" שלך?

יום שלישי, 18 במרץ 2014

כמה זה עולה לנו? המחיר הכבד של יחסי-אנוש גרועים: מה שלא קוראים במאזן...

אתם מכירים את הבטוי soft- skills, כן? זה ביטוי שקיבל תנופה בשנים האחרונות, הרבה בזכות ארגוני היי-טק משגשגים שחשו את הצורך לבדל את ההשקעה שלהם בפיתוח יכולות הטכניות של העובדים והמנהלים מהמיומנות התקשורת והניהול. 
אז נולד הביטוי "soft skills", ונדמה לי שנולד ביחד עם זה התעדוף: קודם נקנה למנהלים\עובדים את היכולות לפתח ולעבוד עם המוצרים ואחר-כך "נדאג לשאר", אם ועד כמה שנשאר תקציב. 
זה מתבטא בסדרי העדיפויות, כמובן, קודם- כל הכסף הולך ל"צד הטכני" והצד ה"רך" תמיד נאבק להוכיח שיש לו תשואה על ההון, ROI- דבר שהוא לא תמיד יודע לעשות...

אני חושב שהגישה הזאת טועה ומטעה, והייתי אומר אפילו "מסוכנת לבריאות". 
ארגונים רבים מדי פשוט אינם מבינים עד כמה זה עולה להם כשמנהלים רבים פועלים באוירה היכן שה soft-skills הם "על הפנים", וספציפית כאשר "התקשורת האנושית" ומידת שיתוף הפעולה אינם במרכז האג'נדה.
האם מישהו פעם עצר וחשב לעומק- כמה זה עולה לנו? 
כמה זה עולה לנו כאשר מנהלים נמצאים באוירה של תחרות פנימית ולא שיתוף פעולה, כמה זה עולה כאשר פוליטיקה ארגונית שולטת בדינאמיקה בין אנשים, שחסרות פתיחות וכנות של ממש בין מנהל אחד למשנהו, כאשר חוסר אמון וסודיות מוגזמת נותנים את הטון, היכן שחשדנות ו"טריטוריאליות" יתרה שוררות, ובסוף המידע לא מגיע למקום הנכון, בדרך הנכונה לאנשים הנכונים בארגון?

כשמדברים על עלויות חייבים לבדוק מספרים, כמובן, אז הנה ממצאים ממחקרים בארה"ב ואנגליה על עלויות תקשורת לקויה בארגונים: 37 מיליארד דולר!! 
זה מתחיל בעובדים שלא הבינו נכון מה שנאמר להם (וכתוצאה מכך שכחו דברים, טעו או פשוט לא הבינו נוהלים ותהליכים עסקיים, פעלו ללא הגדרת תפקיד אפקטיבית, או כל השלושה ביחד). 
בחברות שבהן ישנם יותר מ 100,000 עובדים (לא נפוץ במחוזתנו, כמובן) מצאו שכל חברה בממוצע הפסידה 62 מיליון דולר. 
נתון אחר: הפסדים של למעלה מ 26,000$ לעובד לשנה בגין הפסדים בייצור אשר נבעו כתוצאה ממחסומי תקשורת בארגון. 
ובצד החיובי: ארגונים שהמנהלים שלהם היו ידועים כ"בעלי תקשורת מאוד אפקטיבית" הניבו 47% יותר תשואה לבעל המניות מאשר ארגונים, שאותם הובילו מנהלים עם תקשורת פחות אפקטיבית.

בארגונים שבהם התקשורת נחשבת "לא אפקטיבית", ששם בדרך כלל יש "פוליטיקה ארגונית" בכל פינה, חדר ומסדרון, מוצאים עוד כמה נזקים שאף ארגון לא חפץ בהם:

· תחלופה גבוהה של עובדים
· אחוז גבוה של העדרות עובדים ממקום העבודה
· שירות לקוחות לקוי
· ניהול שינויים לא אפקטיבי
· אי-עמידה בזמנים באספקת מוצרים
· הוצאות משפטיות גבוהות בגין תביעות משפטיות


אם כבר דברנו על התוצאות, בואו נביט רגע היכן מתהווים התהליכים השונים המייצרים את ה"מכות" האלה:

· כאשר אין הקשבה מספקת בארגון, איך אנשים מרגישים בדיוק? יש מישהו שממש אוהב להרגיש "בורג במכונה"? איך אנשים מרגישים שמנחיתים עליהם דברים בלי לשאול את דעתם, ופעמים רבות ללא ידע מוקדם כלל? 
מה זה בדיוק עושה ל"מוח היצירתי" של אדם שאינו מרגיש חלק מהעניין, אינו חש מוערך על ידי מנהליו ומעסיקו? שמעתם על "ראש קטן" והנזק שהוא יכול לעשות? אז חפשו אותו כאן במצב הזה, הוא נמצא שם לעיתים קרובות...
· במקום שיש חשדנות תמיד ישנו זרע לעוד חשדנות, וכאשר יש לך מידע מועיל, חשוב ותורם, האם אתה באמת תרוץ לאדם שאליו אתה מתייחס בחשדנות ותספר לו את כל אשר אתה יודע? ממש לא!
· במקום שיש תחרות יתרה בין "קולגות" האם למישהו באמת מתחשק לתת ולעזור לשני, לשאוף לשיתוף פעולה בצוות, למרות כל הדיבורים היפים של ההנהלה?
· מה עם הבדידות? כאשר עובדים ומנהלים מפחדים לטעות, ישר יורד הרצון לנסות, להעיז, לחשוב אחרת....כולם עלולים לחטוף, מרגישים לבד ומנותקים....אז מה קורה עם תהליך קבלת ההחלטות, ויותר חשוב, איכות ההחלטה שיוצאת בסוף?
· על מוטיבציה דברנו? אדם שחושד, לא בוטח, לא מרגיש ביטחון, לא מרגיש נתמך, אתה באמת חושב שהוא "ייתן את הכל למען המולדת", למרות שההנהלה דיברה על ה"חשיבות העליונה של המשאב האנושי", הבטיחו "בונוסים", ואולי גם איימו ש"אם לא תגיעו ליעד אז יכול להיות שהחברה לא תשרוד..."- זה לא משכנע אף אחד!!

מה קורה שערכים הפוכים נכנסים לעניין, אותם ערכים שמהווים את הבסיס של מודל ה 
DunetzMastermind - המאסטרמיינד- דהיינו, הקשבה ממקום נקי, כבוד הדדי, חשיבה חיובית וסינרגית, תמיכה, יצירתיות ו"חשיבה ביחד" ולא כל אחד בסיילו  שלו?




דוגמא אחת מחברה רב-לאומית בתחום מוצרי צריכה שעברה תהליך של ייעוץ ארגוני עם דגש על "ערכים אנושיים" והתמודדה עם ירידה מאוד דרסטית במכירות, וכתוצאה, נאלצה להוריד עלויות במיידי. 
בישיבת המנהלים, במקום "מי-מריבה" החליטו לעשות את זה "אחרת": במקום לעסוק במצגות "כאסחיסטיות", האשמות הדדיות, וויכוח על מי חייב לחתוך איפה, הלכו לכוון אחר- "חשיבה ביחד, אחד למען האחר"...התחלקו לזוגות, קבוצות קטנות, תרגילים שונים עם המטרה, "איך אפשר לעזור לכל מנהל למצוא את הדרך לחסוך סכום כסף רציני מבלי לפגוע בפעילות שלו(ה)". 
ברגע שהמוחות היו "ביחד", האגו נשאר מחוץ לדלת, החשיבה נהייתה מעשית, יצירתית, אמפתית. 
הביאו פתרונות שהביאו לחיסכון של מאה מיליון דולר! 
למה זה קרה? 
כי ברגע שהגדירו מחדש את המטרה, הלכו לשיחה חיובית וחשבו ביחד, אחד למען האחר, השתחררה עוצמה גדולה מאוד בישיבה והתוצאות הגיעו בהתאם. 
זאת רק דוגמא אחת, יש עוד רבות וטובות...

חז"ל אמרו ש"החיים והמוות ביד הלשון"- הם כמובן לא התכוונו לארגונים אלא לאדם באשר הוא אדם, אך נזקים הם אותם נזקים. 
יחסי-אנוש גרועים בארגון מהווים פצצה מתקתקת המאיימת על החיים. עם יחסי אנוש חיוביים בונים גשרים ואיתם רק השמיים הם הגבול...


יום ראשון, 2 במרץ 2014

כשאנונימי כותב כדאי להקשיב

נכתב על ידי "אנונימי" (מעניין מי זה כל האנונימיים האלה החכמים...)
 
בני אדם מאבדים את בריאותם
כדי לצבור כסף,
ואז הם מאבדים את כספם
כדי להציל את בריאותם.
בשל מחשבותיהם על העתיד
הם שוכחים את ההווה,
וכך אינם חיים לא למען ההווה
ולא למען העתיד,
ואחרי שהם חיים
כאילו לעולם לא ימותו -
הם מתים כאילו מעולם לא חיו.