בשבועות האחרונים למדתי עובדה חדשה בחיים, לפחות נכון לפני כמה ימים, שיש שני סוגים של אנשים בעולם שמסביבי והחוצה: אלה שהבן (בעל, אח...) שלהם משרת כחייל קרבי בתוך ומסביב עזה- לנד, ואלה שלא. וההבדל ביניהם הוא תהומי...
זאת לא היתה המלחמה הראשונה, וברוך השם מדינת ישראל יודעת לספק לנו מלחמות (אולי יותר פוליטיקלי קורקט להגיד "מבצע", על מנת לא לעצבן את אנשי משרד האוצר...), כל שנתיים- שלוש, כאלה עם עננים ועמודים וכאלה בלי...
העיקר שאף אחד לא ירגיש ש"פיספס" כי לא פייר שרק חלק מאיתנו ירגיש את הטירוף הזה וחלקים אחרים לא, ככה לא בונים "עורף חזק"...אולי יותר נכון להגיד "עם קשה-עורף חזק"?
בשבילי זה היה ללכת ישר מהשאנטי ל"על הקנטי" בשבוע ימים.
רק לפני כמה ימים נראה שהסתמנו פרויקטים חדשים ומרתקים, היכרויות חדשות, כנס בין-תרבותי שבו הייתי אמור ליטול חלק בהנחייה למשתתפים מכל העולם, ביחד עם טיול טרק מקסים להרי קירגיסטן.
מתנה כספית נדיבה מהורי ליום ההולדת ביחד עם קצת תוספת שלי קנו לי את התרמיל טיולים "הכי הכי" שהיה לי אי פעם, הוא ישב לי בהיכון כמה שבועות, מדיף ריח של "למטייל", ישב, ישב ,וישב....ועודנו שם.
כי מה שקרה הוא די פשוט, החומרים מזוהים למדי.
אתה לוקח טילים מעזה בהמונים, מחבר אותם לאזעקות והודעות על אזעקות נונ-סטופ, שומע על הפצצות מאסיביות של חיל אויר כאשר מדי פעם צצה תמונה או שתיים מתוך הזוועות... מצמיד את עצמך לטלוויזיה עם 24 שעות של פרשנים ובני פרשנים כל אחד יותר אלוף מהשני (עד כדי-כך שאוזל המלאי ומתחילים לראיין את אלי ישי שיספר לנו על מצב כוחותנו...).
הפרשנים שלנו יודעים להגיד בביטחון סופר- דופר שמאפיין את מיטב הזן "גנרל לשעבר ישראלי מצוי", ש"המבצע מצליח וכדאי כי זה יקנה לנו שקט לעוד שנה, שנתיים, 1.346 שנים...", העיקר שלא תשכח שהבן שלך רק יסיים כמה פעולות עכשיו והסר דאגה מלבך, הוא עוד יספיק את ה"סבב הבא", ועד אז יהיה מפקד כזה או קצין כזה, אז בכלל יהיה הרבה אקשן... מבטיחים לשמור לכולם על רמת האדרנלין.
עכשיו, תוסיפו למרק הזה חייל קרבי שבשל לחלוטין לאקשן אחרי כל-כך הרבה מסעות, אימונים ושאר ירקות...תנתק לו את הפלאפון ימים רצופים, ללא שום הסבר-הודעה (אתה משכנע את עצמך שאולי זה רק בגלל שאין לו סוללה?..."), כולם יודעים שהאויב גם יודע להתחבר לאורנג' ולהאזין לפטפטת, לווטס אפ ו what's not up...ו....בוום! עכשיו תחייה עם זה חמודי!
המחשבות, השמועות, הידיעות והידיעות הלא-נכונות, הכל מתערבב.... ynet הופך להיות האלוהים שלך ופתאום הוא מתחיל לדווח איטי מדי ואתה לא מבין מה קרה לו...
לימים את לומד ש"כן, הוא בעזה", ואז זה "הוא היה ועכשיו לא", ואז זה "עזוב עזה , תחשוב מה קורה שם באבטחת היישובים שהוא כנראה שם... וריבונו של עולם, איך זה ששטחי כינוס הפכו להיות החזית הבוערת בו בעת שהחבר'ה עם הלב הרחב והנשמה הגדולה מביאים לכולם אוכל חם מהבית, מקלחות נעות ו"תספורות עד הנגמ"ש"?
כשמתחילים להגיע השמות של ההרוגים, כולל בן משפחה, כששומעים עד כמה קרוב היתה אותה יציאה טרגית מהמנהרה של מחבלי חמס שעלתה בחמישה חיילים הרוגים, כשמתחילים לשמוע על פצועים, כולל את החבר מהשכונה, הראש וכל הגוף מגלה עוד רמות של לחץ, עצב, חרדה.... האוטומט בפעילות גבוהה...
עכשיו- מה עם הקיר והטיפוס עליו?
אז זהו, הוא כבר לא מעניין, כי אתה מבין שכל מה שאתה עושה במשך השבועות האלה הוא באמת לא חשוב לעומת מה שקורה "שם".
מצאתי את עצמי עם יומן ריק (הרי הייתי אמור להיות בטרק אז החופשה תפסה את כל היומן!), עם כל הכבוד למה שאני עושה ומנסה לעשות מזה יותר מעשור (ואני מקווה שיש כבוד?...), למי באמת איכפת מכל הדברים האלה שהראש הוא ב survival-mode, כשאנשים רצים בין פרשנים ומגידי שחורות טורדניים בטלויזיה.
ממש, ממש לא רלוונטי...
נו, אז מה, מה עושים כשמתחילים לטפס על הקירות?
אני אגיד לכם את הסוד שאני מצאתי וניסיתי לאמץ, לפעמים בהצלחה, לפעמים עם כישלון אבל תמיד עם מוטיבציה להצליח.
פשוט לוקחים את היומן וממלאים אותו עם מה אתה הולך לעשות.
אם אין אז תמציא... לכתוב פוסט... לקרוא מאמר.... ללמוד את הדבר הזה שבא לך ללמוד... לעשות את ההליכה הקבועה... לקבוע עם החבר הזה, האבא ההוא.... להוציא את עצמך בכח לסרט או מה שלא יהיה...
כי אם לא תעשה לך שגרה החוסר השגרה יהפוך אותך לקוקוריקו! הנה החיים זימנו לך הזדמנות לשיפור היצירתיות של ניהול החיים- לך על זה!!...
ואל תדאגו, אם לא הספקתם הפעם יש עוד מעט "מועד ב'", הבטיחו לנו הגנרלים לא להשאיר אותנו מבלי ה"סבב הבא". ואם זה לא מספק אתכם עוד מעט יחזירו את אלי ישי לשידור והוא כבר יגיד לנו על מצב כוחותנו בעזה-לנד....
.jpg)
