אימון אישי: קצר- מועד? כו! קליל וחפיף? לא!

בתחילת דרכי כמאמן אישי ועסקי, לפני יותר משמונה שנים, לפני אלפי שעות ומאות מתאמנים, אני נזכר שהגיעו אלי כל מיני אנשים שהייתי מכנה אותם "מאוכזבי תהליכים פסיכולוגיים".
לרוב באו אנשים שהיו שנים בטיפול והגיעו לאימון כי היה לו את ההילה של "חדש", "ישר ולעניין", "תוצאות מבלי לחפור" וכיו"ב.

אני נזכר ספציפית בשני מקרים.

באימון האישי הראשון היתה בחורה סביב גיל 30 שהיתה מאוד תקועה בחיים שלה, לדבריה: אין לה עבודה, אין לה זוגיות, היא עדיין גרה בבית ההורים, אין לה כסף ובעיקר היא לא יודעת מה היא רוצה לעשות בחייה.
היא הגיעה אלי ובכל מפגש היינו מתמודדים עם הבכי שהיה פורץ החוצה עקב העימותים הרבים עם אביה, אחיה, חבריה ומה לא.
בכי לא  בהכרח אומר "טיפול", כי הוא תגובה מאוד שכיחה, טבעית וחשובה כחלק בחיים, אבל אם הבכי מופיע כל פעם ובגדול, זהו סימן בשבילי שאני, כמאמן אישי, לא הכתובת.
היה לה קשה לקבל את זה, אבל אמרתי לה את זה, היא קיוותה למשהו אחר.
מה לעשות, אינטגריטי זה לדעת מתי להגיד "לא", למרות רצונו של המתאמן.

במקרה השני היה גבר שבא עם תסבוכת בגידות "רב-מימדית": בתמונה היתה אשתו, חברתו, והסטוצ'ים שהיה עושה בצד ללא ידיעתו של אשתו וחברתו.
והבעייה שלו? רצה לדעת למה הוא מרגיש מתח כל הזמן? ממש תמוה, קשה להבין, כן? שלחתי אותו לדרכו למרות שהוא אמר שהוא נהנה לקבל את אוזני הקשבת ודיבורי המשקף.
כפי שאמרתי, אינטגריטי זה לדעת מתי "לא".

אימון אישי הוא אולי קצר- מועד אבל הוא לא מסגרת שאליה מגיעים על מנת לקבל תמיכה רגשית ואישור באינסטנט. שימצאו מקום אחר. לא מתאים לי....

קצר- מועד? כן! קליל וחפיף? לא!