מייקל ווייס, לשעבר יו"ר ארגון סוכרתיים מרכזי בארה"ב ובעצמו חולה סוכרת סוג 1, פעם אמר ששנים רבות עברו עד שיום אחד הוא שמע אדם מדבר על הסוכרת שלו בגלוי ובפומבי, על התסכול והקושי בניהול עצמי, ופתאום נפל לו האסימון..."אפשר לדבר על זה!".
עד אז, היה לו ברור לחלוטין שסוכרת זה משהו שמשאירים בבית, לא מדברים על זה, זה לא נעים, זה לא מוסיף שום דבר, וכיו"ב.
ברגע ש"השתחרר הפקק" נכנס ווייס לראש אחר ומאז הוא פעיל בכל קבוצות הדיון, תמיכה וההעצמה, דבר שנותן לו המון מידע, כח, טיפים וחיזוק נפשי.
אני אישית זוכר פעם שיתוף במאסטרמיינד שאני הנחתי שהיה מדובר במהנדס, מנהל בכיר בהיי-טק, ששיתף את הקבוצה בהתלבטות "האם כן או האם לא לספר לחבר'ה על הסוכרת"...לא היה אדם אחד בחדר שחשב ש"סוגרים אותו בבית".
חבל על כל האנשים שמסתובבים בעולם שאינם מאפשרים לעצמם את החופש, העוצמה והסיפוק שיש בלהקשיב לאחרים, לסייע להם ולהרגיש שביחד אנחנו חכמים יותר, חזקים יותר, יכולים יותר.
עד אז, היה לו ברור לחלוטין שסוכרת זה משהו שמשאירים בבית, לא מדברים על זה, זה לא נעים, זה לא מוסיף שום דבר, וכיו"ב.
ברגע ש"השתחרר הפקק" נכנס ווייס לראש אחר ומאז הוא פעיל בכל קבוצות הדיון, תמיכה וההעצמה, דבר שנותן לו המון מידע, כח, טיפים וחיזוק נפשי.
אני אישית זוכר פעם שיתוף במאסטרמיינד שאני הנחתי שהיה מדובר במהנדס, מנהל בכיר בהיי-טק, ששיתף את הקבוצה בהתלבטות "האם כן או האם לא לספר לחבר'ה על הסוכרת"...לא היה אדם אחד בחדר שחשב ש"סוגרים אותו בבית".
חבל על כל האנשים שמסתובבים בעולם שאינם מאפשרים לעצמם את החופש, העוצמה והסיפוק שיש בלהקשיב לאחרים, לסייע להם ולהרגיש שביחד אנחנו חכמים יותר, חזקים יותר, יכולים יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה