העמותה להנצחת בת-חן שחק ז"ל

בהרצאתו המפורסמת באונירבסיטת קרנגי- מלון היוקרתית בארה"ב, אמר פרופ. רנדי פאוש, שסיפר על התמודדותו במחלת הסרטן שעמדה לקטוף את חייו בעודנו איש צעיר, את הדברים הבאים:
"אינך שולט בקלפים הניתנים לך במשחק הזה. יש ביכולתך רק לקבוע כיצד תשחק איתם."

על הדברים האלה חשבתי אתמול בערב שישבתי 3 שעות בביתם של צביקה ואיילת שחק בתל-מונד על מנת ללמדו ולהכיר מקרוב על הפעילות המבורכת והמרשימה שהם עושים בעמותה שהוקמה להנצחתה של ביתם, בת-חן שחק ז"ל.

בחג הפורים, מרס 1996, נרצחה בת-חן שחק,  ביחד עם שתי חברותיה, בסוג של סיוט שכל הורה באשר הוא חושש ממנו עמוק בתוכו, בינו לבין עצמו.
היה זה הפיגוע הנוראי בדיזנגוף סנטר שכה קשה לשכוח, שאירע ביום הולדתה של בת-חן, יום הולדתה האחרון בחייה, והיא רק בת 15.

לאחר מותה, פתחו הוריה של בת-חן את יומניה, 5 במספר, יומנים שתיעדו את רגשותיה של ילדה רגישה ונבונה במשך שנים.
אני מניח שאפילו הם הופתעו לקרוא את הדברים הנפלאים של ילדתה הצעירה כתבתה, על חייה, על עולמה החברתי, על המלחמה ועל השלום.
צביקה ואיילת החליטו לפתוח את היומנים האלה לעולם, הקימו עמותה שבין מטרותיה נקבע לעודד פעילות חינוכית בתחום הכתיבה  היוצרת, כמילותיה של בת-חן, "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר. זה עושה אותי לבן אדם מאושר".
היומנים הנפלאים תורגמו לשפות שונות וחולקו מסביב לעולם, דבר שנמשך גם היום, כ- 17 שנים אחרי האירוע הטרגי.

אך, הוריה של בת-חן לא הסתפקו בזה, הם לקחו את הקלפים הקשים שחולקו להם בחיים ושיחקו בהם משחק הפוך ממה שאפשר לצפות מהורים שכולים: במקום להיכנס למרירות ושנאה הם חבקו את האופטימיות והאהבה, במקום לתת לגורל המר להוריד אותם ביגון, הם הסתכלו עליו בפרצוף ונווטו אותו למקום של צמיחה, של לידה, של שלום.
העמותה להנצחת בת-חן שחק ז"ל חורטת על דגלה קידום פעילות של שלום בין יהודים וערבים, דיאלוג של הידברות ולא אלימות,  מקומות מפגש של היכרות אישית ואנושית מתוך כבוד הדדי והקשבה עמוקה.

בשבילי תמיד הרגשתי שהמורים האמיתיים שלי בחיים אינם אלה שעומדים מולי בכיתה ומעבירים ידע בצורה שנונה ומלאת-ביטחון, או ה"גורויים" הכריזמטיים שיודעים לסחוף קהל אליהם, מבלי שיהיה יותר מדי על מה.
עבורי, גיבורי החיים האם אלה שמתגלים במצבים הקשים ביותר בחיים, שעומדים מול הכבד מנשוא ובכל זאת בוחרים בערכים החשובים להם.
אולי למדתי את זה מאבי, מרדכי, בן ה 90, שייבדל לחיים ארוכים ובריאים, שלמרות שהגרמנים ועוזריהם רצחו כמעט את כל משפחתו בשואה, אף פעם לא העלה מילה של שנאה בפיו....נהפוך הוא, היה תמיד חוזר בילדותנו, "זכרו...במקום שאין בו איש, השתדל להיות איש" (פרקי אבות).

מי ייתן וגם אני אוכל לתרום בעולם הזה קצת יותר לחיזוק למורים האמיתיים של החיים, את אלה שבחייהם לא שוכחים ללמד אותנו ש"אינך שולט בקלפים הניתנים לך במשחק הזה, יש ביכולתך רק לקבוע כיצד תשחק איתם."