השבוע הלך לעולמו חבר מאסטרמיינד וותיק, מאיר נבון, יומיים בלבד לפני שמלאו לו 60.
מאיר היה בריא מאוד במשך 58 שנים של חייו, ובשנותיו האחרונות חלה ממחלת הסרטן שממנה הבריא באמצעות השתלת מח-עצם של אחיו...
אך בסוף השיג אותו וירוס קטלני שלקח אותו מאיתנו.
מי שהכיר את מאיר לפני המחלה ראה אדם חכם ומוכשר ביותר, עם נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
אדם שהיה : מנהל, יועץ, פסיכולוג, מרצה, מאמן, מדריך- וכל אלה עשה מצוין.
כשמאיר חלה הוא פנה לפייסבוק לעזור לו להתמודד עם המחלה ובאמצעות פוסטים יומיים הוא משך אליו מאות אנשים ששאבו תמיכה ממנו תוך כדי שניסו לעודד אותו, אנשים שלא הכירו אותו אבל תוך כדי המסע הבלתי-נשכח הכל השתנה.
כשהוא הלך בדרכו האחרונה ב 10.1.13, ליוו אותו מאות אנשים באחד הימים הקרים והגשומים של השנה.
הסיפור של מאיר נגע בי עמוק, גם בשל ההיכרות האישית, גם בשל האומץ האדיר שהיה לו לשתף את העולם שלו במאבקו על החיים, וגם מעוד סיבה...
וזאת היא התזכורת עד כמה החיים הם קצרים, עד כמה שאין לנו עוד חיים בבנק, על שאין לנו אפילו מילימטר של שליטה על התוצאה הסופית, אלו הם חיינו והם נגמרים מאוד מאוד מהר.
והקטע הגדול:
לא חשוב מה שנחשוב, נגיד, נתכנן או נעשה...ז
את הדרך של כולנו, במוקדם או מאוחר, כולנו נגיע לשם, לבית- הקברות, עובדה יותר קבועה מזאת לא נמצא.
השאלה הגדולה היא האם אנחנו באמת יודעים לחיות את חיינו עד אז?
השאלה היא לא של המוות אלא של החיים.
הפחד הגדול שלי הוא שאבזבז את המעט שיש לי- לבזבז את מה שאין לי הרבה ממנו על מי שלא אני.
האם זה לא הפחד שלכם?
כמו בהרבה דברים, אין לנו שליטה על הסוף אבל יש לנו שליטה על האמצע.
צריך לנצל את אמצע הזה עד כמה שאפשר.
מאיר היה בריא מאוד במשך 58 שנים של חייו, ובשנותיו האחרונות חלה ממחלת הסרטן שממנה הבריא באמצעות השתלת מח-עצם של אחיו...
אך בסוף השיג אותו וירוס קטלני שלקח אותו מאיתנו.
מי שהכיר את מאיר לפני המחלה ראה אדם חכם ומוכשר ביותר, עם נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
אדם שהיה : מנהל, יועץ, פסיכולוג, מרצה, מאמן, מדריך- וכל אלה עשה מצוין.
כשמאיר חלה הוא פנה לפייסבוק לעזור לו להתמודד עם המחלה ובאמצעות פוסטים יומיים הוא משך אליו מאות אנשים ששאבו תמיכה ממנו תוך כדי שניסו לעודד אותו, אנשים שלא הכירו אותו אבל תוך כדי המסע הבלתי-נשכח הכל השתנה.
כשהוא הלך בדרכו האחרונה ב 10.1.13, ליוו אותו מאות אנשים באחד הימים הקרים והגשומים של השנה.
הסיפור של מאיר נגע בי עמוק, גם בשל ההיכרות האישית, גם בשל האומץ האדיר שהיה לו לשתף את העולם שלו במאבקו על החיים, וגם מעוד סיבה...
וזאת היא התזכורת עד כמה החיים הם קצרים, עד כמה שאין לנו עוד חיים בבנק, על שאין לנו אפילו מילימטר של שליטה על התוצאה הסופית, אלו הם חיינו והם נגמרים מאוד מאוד מהר.
והקטע הגדול:
לא חשוב מה שנחשוב, נגיד, נתכנן או נעשה...ז
את הדרך של כולנו, במוקדם או מאוחר, כולנו נגיע לשם, לבית- הקברות, עובדה יותר קבועה מזאת לא נמצא.
השאלה הגדולה היא האם אנחנו באמת יודעים לחיות את חיינו עד אז?
השאלה היא לא של המוות אלא של החיים.
הפחד הגדול שלי הוא שאבזבז את המעט שיש לי- לבזבז את מה שאין לי הרבה ממנו על מי שלא אני.
האם זה לא הפחד שלכם?
כמו בהרבה דברים, אין לנו שליטה על הסוף אבל יש לנו שליטה על האמצע.
צריך לנצל את אמצע הזה עד כמה שאפשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה