אתמול היה לי יום הולדת ודי התרגשתי.
אני יודע שאדם בגיל 54 לא אמור להתרגש מדברים כאלה, אבל מה לעשות, זה כבר מוטמע בי, וחוץ מזה מאז ומתמיד כשאני שומע את המילה "אמור" אני בדרך כלל מחפש לעשות את הדבר ההפוך...
אז החלטתי לעשות יום מחוץ לשגרה ולעסוק בדברים הגורמים לי הנאה\משמעות, זה מצא חן בעיני, נראה לי שאני אמשיך את המסורת גם בעתיד.
קודם-כל זה היה יום שלקחתי חופש להיות עם אדם שיש לי איתו יחסים אינטימיים מזה שנים רבות- עם עצמי.
היום התחיל במדיטציה קצרה בגינה, פרידה מבני הבית שיצאו לדרכם היומית, כאשר אני יוצא לשיעור יוגה בשכונה.
את מקום היוגה לא מצאתי אז אלתרתי ופרשתי את המזרון מתחת לעץ בגינה הציבורית- רעיון טוב, היה אחלה, גרם לי לחשוב למה אני לא עושה דברים כאלה יותר...
חזרתי הביתה ולפני שעשיתי כל דבר אחר התקשרתי לאדם שבאמת מגיע לו מזל טוב ביום הולדת שלי- אמא שלי!
היא זאת שסחבה אותי 9 חודשים ונתנה לי חיים- מה אני כבר עשיתי חוץ מלהיות ראש קטן ולתת לעולם להוביל אותי החוצה?
כמובן, אמרתי תודה גם לאבי על שיתוף הפעולה שלו, בלעדיו זה לא היה קורה, אבל הכוכב האמיתי פה זה באמת אמא שלי, ולא אחר.
המקלחת של הבוקר הוחלפה באמבטיה עם זרמים הג'קוזי, סוף סוף יוצא לי להפעיל את הדבר הזה, העיקר ש"מכרו לנו" את הדבר הזה עם הבית, מי כבר משתמש בזה.
ואז היה סלט ירקות גדול שעשיתי לעצמי לפני שהתפנתי לעשות משהו שבאמת לא בשגרה שלי- לראות סרט ב VOD.
בדפדוף קצר הגעתי לסרט שראיתי לפני יותר מעשרים שנה עם רובין ווילימס, אחד מהשחקנים שאהובים עלי, The Dead Poets Society, ותאמינו או לא, אתם יודעי באיזה שנה העלילה של הסרט? 1959- שנת הלידה שלי- מוזר או צירוף מקרים?...
סרט על האומץ לחשוב אחרת, השאיר אותי כמו שהרבה סרטים משאירים אותי, עם דמעות והתרגשות...
אחרי שלאפ- שטונדה קצר, (הרי בגילנו אפשר לפנק את עצמנו בכמה דקות כאלה ביום של 17 שעות רצופות לא?), התארגנתי לנסוע לחוף קטן סמוך לחוף דור לפגוש זוג חברים עד השקיעה.
בדרך החלטתי לפנק את עצמי ואת חברי עם סושי ובקבוק יין וכך ישבנו שעתיים במקום יפהפה, כמעט בלי אנשים, היכן שהיה הרבה שמש, שמיים כחולים, אויר צח, חוף ים נעים, וחברותא לעניין.
קיפלתי את העניינים לאחר 20:00 ובתוך שעה חזרתי הביתה לאחר יום מחוץ לשגרה...יום הולדת שמח...
והדבר ששימח אותי ביותר?
שהצלחתי להתרחק מההידבקות למדיה הדיגיטלית, שלהוציא את הפינוקים של הסושי ובקבוק היין, זה היה יום שלם שחייתי ממש ללא צורך להוציא כסף, לחפש ריגושים, לצרוך מוצרים ושרותים...
פשוט עסקתי במה שנעים לי ללא יותר מדי התלבטות, השתדלות והתאמצות.
הדברים הפשוטים של החיים- אני שמח שבגיל 54 אני רואה שזה באמת מה שמעניין אותי.
ייתכן וגם יעניין אתכם?
אני יודע שאדם בגיל 54 לא אמור להתרגש מדברים כאלה, אבל מה לעשות, זה כבר מוטמע בי, וחוץ מזה מאז ומתמיד כשאני שומע את המילה "אמור" אני בדרך כלל מחפש לעשות את הדבר ההפוך...
אז החלטתי לעשות יום מחוץ לשגרה ולעסוק בדברים הגורמים לי הנאה\משמעות, זה מצא חן בעיני, נראה לי שאני אמשיך את המסורת גם בעתיד.
קודם-כל זה היה יום שלקחתי חופש להיות עם אדם שיש לי איתו יחסים אינטימיים מזה שנים רבות- עם עצמי.
היום התחיל במדיטציה קצרה בגינה, פרידה מבני הבית שיצאו לדרכם היומית, כאשר אני יוצא לשיעור יוגה בשכונה.
את מקום היוגה לא מצאתי אז אלתרתי ופרשתי את המזרון מתחת לעץ בגינה הציבורית- רעיון טוב, היה אחלה, גרם לי לחשוב למה אני לא עושה דברים כאלה יותר...
חזרתי הביתה ולפני שעשיתי כל דבר אחר התקשרתי לאדם שבאמת מגיע לו מזל טוב ביום הולדת שלי- אמא שלי!
היא זאת שסחבה אותי 9 חודשים ונתנה לי חיים- מה אני כבר עשיתי חוץ מלהיות ראש קטן ולתת לעולם להוביל אותי החוצה?
כמובן, אמרתי תודה גם לאבי על שיתוף הפעולה שלו, בלעדיו זה לא היה קורה, אבל הכוכב האמיתי פה זה באמת אמא שלי, ולא אחר.
המקלחת של הבוקר הוחלפה באמבטיה עם זרמים הג'קוזי, סוף סוף יוצא לי להפעיל את הדבר הזה, העיקר ש"מכרו לנו" את הדבר הזה עם הבית, מי כבר משתמש בזה.
ואז היה סלט ירקות גדול שעשיתי לעצמי לפני שהתפנתי לעשות משהו שבאמת לא בשגרה שלי- לראות סרט ב VOD.
בדפדוף קצר הגעתי לסרט שראיתי לפני יותר מעשרים שנה עם רובין ווילימס, אחד מהשחקנים שאהובים עלי, The Dead Poets Society, ותאמינו או לא, אתם יודעי באיזה שנה העלילה של הסרט? 1959- שנת הלידה שלי- מוזר או צירוף מקרים?...
סרט על האומץ לחשוב אחרת, השאיר אותי כמו שהרבה סרטים משאירים אותי, עם דמעות והתרגשות...
אחרי שלאפ- שטונדה קצר, (הרי בגילנו אפשר לפנק את עצמנו בכמה דקות כאלה ביום של 17 שעות רצופות לא?), התארגנתי לנסוע לחוף קטן סמוך לחוף דור לפגוש זוג חברים עד השקיעה.
בדרך החלטתי לפנק את עצמי ואת חברי עם סושי ובקבוק יין וכך ישבנו שעתיים במקום יפהפה, כמעט בלי אנשים, היכן שהיה הרבה שמש, שמיים כחולים, אויר צח, חוף ים נעים, וחברותא לעניין.
קיפלתי את העניינים לאחר 20:00 ובתוך שעה חזרתי הביתה לאחר יום מחוץ לשגרה...יום הולדת שמח...
והדבר ששימח אותי ביותר?
שהצלחתי להתרחק מההידבקות למדיה הדיגיטלית, שלהוציא את הפינוקים של הסושי ובקבוק היין, זה היה יום שלם שחייתי ממש ללא צורך להוציא כסף, לחפש ריגושים, לצרוך מוצרים ושרותים...
פשוט עסקתי במה שנעים לי ללא יותר מדי התלבטות, השתדלות והתאמצות.
הדברים הפשוטים של החיים- אני שמח שבגיל 54 אני רואה שזה באמת מה שמעניין אותי.
ייתכן וגם יעניין אתכם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה