בפילוסופיה-פסיכולוגיה הבודהיסטית יש את המונח "מייאיטרי", שמתורגם בדרכים שונות אבל אני אוהב את התרגום של "חברות ללא תנאי כלפי עצמך".
אנחנו במערב, במיוחד בתרבויות המאוד ממוקדות ב"מי אני" לעומת "מי אנחנו", נוטים לגרור איתנו לכל מקום את הנטייה לביקורת עצמית שאינה יודעת גבולות.
יושב לנו בתודעה השדון הקטן, (קטן בגוף אך עצום ביכולתו להשפיע), ודואג לעשות דין וחשבון על כל דבר שהיה ולא היה, למה היה ולמה לא היה, האם אוהב או לא אוהב, רוצה או לא רוצה, יפה או לא יפה, וכו'.
אבל חברים...זה ממש לא מה שקורה במציאות! כי בעולמנו המציאותי (זה שלא אצל השדון), אין לנו שליטה הקטנה ביותר למה דברים קורים כמו שהם קורים כי על כל דבר של קורה מתקיימים אלפי דברים שגרמו להם לקרות, בדרך, בזמן ובצורה שהם קרו.
רק אנחנו, בני האדם, מסתובבים עם היוהרה שבאמת אנחנו גרמנו למשהו לקרות.... רחוק הדבר מאוד מהמציאות, מהוויית הגומלין של החיים שמתרחשת הרבה הרבה מעבר ליכולתנו לשלוט.
מה שכן- יש לנו את היכולת לקחת אחריות, לנסות להניע תהליכים, להתבונן, ליזום, לנסות ולהתמיד- כל אלה יכולים להשפיע, לתת לנו אופטימיות, להקל עם התחושה הזאת שאין שליטה...נשמע פרדוקס, נכון?
ופה לדעתי מגיעה המייאיטרי, כי ללא ה"חברות האמיתית" הזאת עם עצמנו אנחנו די מנוטרלים, כי רק שיש אהבה לעצמך אתה באמת יכול לנסות, ליזום, להביא תוצאות.
ומשום כך, כל פעם שמתאמן שלי נכנס לנסיגה, שיתוק, הדחקה ודיכאון כי החיים לא הלכו לפי שציפו, אני תמיד מנסה להזכיר ולהעלות את חברנו ה "מייאיטרי", כי רק איתו אפשר להתאושש ולחזור לאיזון הנכון.
בזכות המייאיטרי קמים בבוקר, מחליפים דיסקט (למרות שהמונח הזה כבר מת...), ויוצאים שוב לדרך, הפעם קצת יותר מנוסים, קצת יותר חכמים.
"Fall down seven times; stand up eight."
Japanese Proverb
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה