לפעמים אני מפתיע את עצמי לגבי מה מרגש אותי, עד כמה ומתי.
למשל, במוצאי שבת הקרובה, אשתי, מירב, ואני נוסעים שעתיים צפונה, למכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא, המקום שנמצא בו בננו היקר, גיל, היכן שאני ארצה בהתנדבות במשך שעה קלה ל38 חניכי המכינה בנושא שאני מאוד אוהב: "תקשורת בין-תרבותית בניהול גלובלי".
זאת הרצאה שעשיתי בעבר במכללות בעיקר, אבל דווקא הפעם אני מתלהב יותר מתמיד! לפני שנתיים הנחתי סדנא באותה מכינה ברוח המאסטרמיינד, עם כמה מהכלים שאני מפעיל, כאשר ביתנו היקרה, שני, היתה שם. ואני שואל את עצמי, למה אני כל-כך מצפה לזה? על מה ההתרגשות? הרי, זה לא "קהל יעד", זה בהתנדבות, זה לא קרוב בכלל והם לא "צריכים את זה ת'כלס מחר בבוקר".
לאחר שבתבוננתי בעצמי היתה לי תובנה: אולי דווקא בגלל הדברים האלה! אם יש משהו שאני תמיד אוהב- זה לפתוח את מוחם וליבם של אנשים לדברים חדשים, הסתכלות חדשה, תובנות חדשות, אנשים חדשים, דברים שאנו לא מקבלים ביום-יום.
החבר'ה האלה בני ה 18, הם ללא ספק מטובי בנינו ובנותנו: לוקחים שנה מתוך חייהם ללמוד "לשמע", להתנדב, לחיות במסגרת עצמאית כאשר הלימוד, האחריות וההתפתחות האישית נמצאים במרכז, שההתייחסות לעבוד בשביל שינוי ושיפור החברה הם הכוון העיקרי.
הדברים שהם עושים ולומדים שם....חבל על הזמן!
לי יש משהו שאני רוצה לתת להם: זה משהו מהתחושה ומהניסיון שלי בעולם עם אנשים מכל מיני מקומות, תרבויות ושפות, זה משהו מההסתכלות האנושית שחוצה גבולות ומדינות.
שאנחנו קודם-כל בני-אדם, לפני הכל, וכל אחד מאיתנו מגיע ממקום שונה, שיש בו ערך לא פחות משלנו, אפילו אם זה שונה משלנו.
שנים אני ביליתי וקבלתי כה הרבה מ"קרבת זרים", והם בכלל לא היו "זרים", רק שונים, עם שורשים אחרים, סביבה שונה, חינוך שונה, ערכים שונים.
ברגע שפרצה אצלי התובנה שכשמחבקים את השוני ומקבלים אותו, לא רק שלא מפסידים אלא מרויחים, צומחים ומתפתחים, הוא הרגע שבשבילי לא "היתה דרך חדרה", כבר ראיתי את הכל במשקפיים קצת אחרות.
בעוד מספר שנים, רוב- אם לא כל - החבר'ה במכינה הזאת יסעו ויטיילו להם ברחבי העולם למקומות שלא ראו ויתערבבו עם אנשים ותרבויות שלא ראו מעולם.
דרך איזה משקפיים הם יראו את העולם אז?...
בעוד פחות מחמישה חודשים, בני כבר לא יהיה במכינה, הוא יהיה בדרכו לצבא, ואז נגמרו לנו מועמדים למכינה בביתנו.
אולי עד אז מישהו יקים "מכינה להורים" ואז נוכל גם אנחנו לחוות את החוויה האדירה הזאת---מי מרים את הכפפה?J
למשל, במוצאי שבת הקרובה, אשתי, מירב, ואני נוסעים שעתיים צפונה, למכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא, המקום שנמצא בו בננו היקר, גיל, היכן שאני ארצה בהתנדבות במשך שעה קלה ל38 חניכי המכינה בנושא שאני מאוד אוהב: "תקשורת בין-תרבותית בניהול גלובלי".
זאת הרצאה שעשיתי בעבר במכללות בעיקר, אבל דווקא הפעם אני מתלהב יותר מתמיד! לפני שנתיים הנחתי סדנא באותה מכינה ברוח המאסטרמיינד, עם כמה מהכלים שאני מפעיל, כאשר ביתנו היקרה, שני, היתה שם. ואני שואל את עצמי, למה אני כל-כך מצפה לזה? על מה ההתרגשות? הרי, זה לא "קהל יעד", זה בהתנדבות, זה לא קרוב בכלל והם לא "צריכים את זה ת'כלס מחר בבוקר".
לאחר שבתבוננתי בעצמי היתה לי תובנה: אולי דווקא בגלל הדברים האלה! אם יש משהו שאני תמיד אוהב- זה לפתוח את מוחם וליבם של אנשים לדברים חדשים, הסתכלות חדשה, תובנות חדשות, אנשים חדשים, דברים שאנו לא מקבלים ביום-יום.
החבר'ה האלה בני ה 18, הם ללא ספק מטובי בנינו ובנותנו: לוקחים שנה מתוך חייהם ללמוד "לשמע", להתנדב, לחיות במסגרת עצמאית כאשר הלימוד, האחריות וההתפתחות האישית נמצאים במרכז, שההתייחסות לעבוד בשביל שינוי ושיפור החברה הם הכוון העיקרי.
הדברים שהם עושים ולומדים שם....חבל על הזמן!
לי יש משהו שאני רוצה לתת להם: זה משהו מהתחושה ומהניסיון שלי בעולם עם אנשים מכל מיני מקומות, תרבויות ושפות, זה משהו מההסתכלות האנושית שחוצה גבולות ומדינות.
שאנחנו קודם-כל בני-אדם, לפני הכל, וכל אחד מאיתנו מגיע ממקום שונה, שיש בו ערך לא פחות משלנו, אפילו אם זה שונה משלנו.
שנים אני ביליתי וקבלתי כה הרבה מ"קרבת זרים", והם בכלל לא היו "זרים", רק שונים, עם שורשים אחרים, סביבה שונה, חינוך שונה, ערכים שונים.
ברגע שפרצה אצלי התובנה שכשמחבקים את השוני ומקבלים אותו, לא רק שלא מפסידים אלא מרויחים, צומחים ומתפתחים, הוא הרגע שבשבילי לא "היתה דרך חדרה", כבר ראיתי את הכל במשקפיים קצת אחרות.
בעוד מספר שנים, רוב- אם לא כל - החבר'ה במכינה הזאת יסעו ויטיילו להם ברחבי העולם למקומות שלא ראו ויתערבבו עם אנשים ותרבויות שלא ראו מעולם.
דרך איזה משקפיים הם יראו את העולם אז?...
בעוד פחות מחמישה חודשים, בני כבר לא יהיה במכינה, הוא יהיה בדרכו לצבא, ואז נגמרו לנו מועמדים למכינה בביתנו.
אולי עד אז מישהו יקים "מכינה להורים" ואז נוכל גם אנחנו לחוות את החוויה האדירה הזאת---מי מרים את הכפפה?J
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה