יש תיירות אנושית והיא פותחת את הלב ובונה שלום בעולם

אני מודה: יש לי כמה דימויים שקשה לי איתם, (מה רק כמה? באמת...). אחד הוא של ה "תייר הטמבל"- ה"הוא" שמסתובב בעולם עם בגדי "שיק" מותגים,  איש מבורך- כרס, עם מצלמה יקרה תלוייה על כתפו, מדבר בקולי- קולות, דבריו מלאי-ביקורת, "קיטורים" ותלונות לכל הסובב לו.
ויש כאלה שהיו מוסיפים עוד מילה לדימוי השלילי הזה- "אמריקאי".
כמובן, כמובן, זהו סטריאוטיפ, כי לא כל התיירים הם אמריקאים, לא לכל התיירים יש כרס, ולא לכל התיירים יש מצלמה על הכתף, וכו' וכו'...

אבל, כולכם כבר "ראיתם אותו", נכון? 

כן, הדימוי הזה נפוץ מאוד מאוד, ואתם יודעים מה עוד? יש גם את הצד שני, במיוחד כשמדובר ב"עולם השלישי".

הצד השני שניזון ומתפרנס מה"תייר המכוער", שמת להוציא ממנו עוד קצת כסף בהפקעת מחירים, מכירה אגרסיבית של שרותים מיותרים, "הופעות אתניות מלאכותיות", ולצערי, אפילו גם מגוון עשיר ופתטי של שרותי סקס.
כמובן, לקחתי את הנושא הזה לקצה אבל, שלא נשלה את עצמנו, התיירות המסורתית שהתפתחה בצעדי ענק החל מ 1950 עד היום ושמהווה כ 12% מהתל"ג העולמי, היא מלאת בנקודות שחורת עצומות.
אני מדבר בעיקר על נקודות האלה שהן סוג של "אימפריאליזם חדש".

היכן שהתייר המערבי מגיע לארץ מתפתחת והופך אותה לסוג של גן- שעשועים עבורו, כי שם הכל "כל-כך זול", החל מהלינה והאוכל הטעים במחיר של גרושים, ועד ה"שעשועים האישיים", שגם הם יחסית בגרושים... התייר בוודאי נהנה, וכביכול ה natives גם נהנים מהביזנס, אבל.... מחקרים מעמיקים מראים סיפור קצת אחר וקשה: על קהילות שמפסיקות את חייהם המסורתיים ורצים לשרת את התיירים "בעונה" אבל אחר-כך מאבדות את השגרה הקיומית שלהם;נזק סביבתי מחריד שנעשה לשם ה"קידמה"; היחלשות בתשתית המשפחתית, מוסרית ומסורתית של הקהילה שלפעמים אין לה תקנה.

צריך לזכור את העובדה שבמדינות העניות ביותר תעשיית התיירות היא לפעמים הגדולה ביותר ואף היחידה שמזרימה מטבע חוץ בסכומים ניכרים.
קל להתמכר לשני הצדדים.

בשני העשורים האחרונים יש כבר תנועה כנגד ה"תיירות הנצלנית" והיא צוברת תאוצה, אם כי לא בבת אחת. המונחים הם רבים: eco-tourism, sustainable tourism, pro-poor tourism, community tourism, בין היתר.

על זה אכתוב בנפרד, אבל כאן אני רוצה לספר על עצמי בכמה משפטים בנושא הזה.

זכיתי בחיי לטייל הרבה, עוד היד נטויה להרבה יותר, כאשר הטיול המשמעותי ביותר עבורי היה השנה שביליתי עם עצמי במזרח אסיה עם תרמיל על הגב (שקדם לכמעט 4 שנים נוספות לאחר-מכן בהן גרתי במזרח לא כ"תייר").
הטיול הזה היה החוייה המשמעותית ביותר בחיי, ואינני מגזים פה, כי הוא איפשר לי לראות את עצמי, את חיי ואת העולם באור אחר ומשמעותי ביותר.
פתאום נפקחו עיני לאנשים מכל מיני תרבויות, שפות, דתות, רמות סוציו-אקונומיות שונות, ראיתי כמה שאנו דומים ושונים ביחד.
אף פעם לא ראיתי את עצמי כאתנוצנטרי בהסתכלות שלי, אבל שהסתובבתי בכפרים הקטנים הרבים בסין, הודו ונפאל הבנתי שזה לא בדיוק נכון... גיליתי פעם אחר פעם שגם אני החזקתי בכל מיני פרדיגמות לא נכונות לגבי אנשים.
למדתי כמה שזה קל להיתפס בשיני "סטריאוטיפ מסוים" (כפי שתיארתי לעיל), ולהישאר שם.
גיליתי שרק מתוך היכרות אמיתית עם אנשים מארץ ותרבות אחרת אתה יכול ללמוד על עצמך ממש, על מה שמסתתר לך "מאחורי הדעות" והדיבורים השוטפים והיפים.
אתה לומד גם להעריך את האנושות כמו שהיא, מעבר ללאומיות המוגזמת, הסקטוריאליות המזיקה והגזענות המפחידה.
אתה לומד להעריך אחרים וגם את עצמך.

הסיום?....אין סיום פה, יש רק המשך!
מה שהסתיים לי כעת זה הזמן לכתוב את הפוסט הזה אבל אני רוצה לציין ארגון אחד שאני חבר בו: ארגון סרווס- ארגון בינלאומי עם סניף פעיל בישראל, שחרט על דגלו להגביר אירוח הדדי אצל חברים בכל העולם כאמצעי להגביר את הרעות והשלום בעולם, לפתח סובלנות והבנה הדדית באמצעות יצירת קשר אישי ועמוק בין בני תרבויות ורקע שונים.
ארגון סרווס, כמו מספר ארגונים אחרים פחות וותיקים, מקדם משהו שכה חשוב בעולמנו: הפיכת ה"תיירות" לחוויה אוטנטית, הדדית, מכבדת וראויה.
יש תקוה...