אני מוצא את עצמי לא מעט בחיים מתבונן בשאלה האם יש לנו כוח על חיינו לעשות שינויים עמוקים או שמא הסיפור "די מכור מראש", רק שלנו אין מושג מה צפוי לנו בדרכנו...
כמאמן במקצוע וסקרן ואוהב שינויים באופי, אני מאמין שיש לנו הרבה כוח על כוון חיינו.
ומצד שני, כמתבונן וחושב על החיים עצמם (כולל גם חשיבה על חלק מהחיים שהוא "סוף החיים"), וכאחד שהייתה לו הזכות לשוחח עם אלפים של אנשים מעניינים במשך חיי, גוברת בי התחושה שאנחנו שחקן קטן בסיפור הגדול הזה שנקרא "סיפור חיינו", הכוח המכריע הוא לא ממש בידנו, נראה לי.
כמאמן במקצוע וסקרן ואוהב שינויים באופי, אני מאמין שיש לנו הרבה כוח על כוון חיינו.
ומצד שני, כמתבונן וחושב על החיים עצמם (כולל גם חשיבה על חלק מהחיים שהוא "סוף החיים"), וכאחד שהייתה לו הזכות לשוחח עם אלפים של אנשים מעניינים במשך חיי, גוברת בי התחושה שאנחנו שחקן קטן בסיפור הגדול הזה שנקרא "סיפור חיינו", הכוח המכריע הוא לא ממש בידנו, נראה לי.
לפעמים אני מתמלא השראה מאדם שמעולם לא הכרתי וכנראה גם לא אכיר ושוב
אני עושה חשיבה מחודשת עם עצמי, בין אם החלטתי על כך ובין אם לא. זה מה שקרה לי הבוקר שקראתי במדור "ספרים" של עיתון "הארץ" של סופשבוע על "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", יומנה של ילדה בשואה, ששרדה, הגיעה לארץ ישראל ובנתה לה חיים מלאי-עשייה, הגשמה ומשמעות- ד"ר ינינה השלס-אלטמן, היום בת 85, כימאית, מרצה וחוקרת בדימוס של הטכניון, מכון וייצמן ומכוני מחקר בכל העולם.
ד"ר השלס- אלטמן, כילדה בת 10- 12, בת יחידה להוריה שנספו בשואה ביחד עם רוב בני משפחתה, הצליחה לתעד ביומנה את הזוועות הנוראיות של הגטו בלבוב, את החוויות הנוראיות מסביבה, כל זה בתוך איפוק, תמימות ובגרות של ילדה שנדרשה לתפקד כבוגרת בתנאים הנוראיים מכל.
ינינה הקטנה שרדה בזכות אמה שהצליחה להבריח אותה מחוץ לאזור ההשפלה והרצח לצד הארי, ומשם התגלגלה ממקום מסתור אחד למשנהו עד שנגמרה המלחמה.
אני עושה חשיבה מחודשת עם עצמי, בין אם החלטתי על כך ובין אם לא. זה מה שקרה לי הבוקר שקראתי במדור "ספרים" של עיתון "הארץ" של סופשבוע על "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", יומנה של ילדה בשואה, ששרדה, הגיעה לארץ ישראל ובנתה לה חיים מלאי-עשייה, הגשמה ומשמעות- ד"ר ינינה השלס-אלטמן, היום בת 85, כימאית, מרצה וחוקרת בדימוס של הטכניון, מכון וייצמן ומכוני מחקר בכל העולם.
ד"ר השלס- אלטמן, כילדה בת 10- 12, בת יחידה להוריה שנספו בשואה ביחד עם רוב בני משפחתה, הצליחה לתעד ביומנה את הזוועות הנוראיות של הגטו בלבוב, את החוויות הנוראיות מסביבה, כל זה בתוך איפוק, תמימות ובגרות של ילדה שנדרשה לתפקד כבוגרת בתנאים הנוראיים מכל.
ינינה הקטנה שרדה בזכות אמה שהצליחה להבריח אותה מחוץ לאזור ההשפלה והרצח לצד הארי, ומשם התגלגלה ממקום מסתור אחד למשנהו עד שנגמרה המלחמה.
השלס שרדה את התופת, הגיעה לארץ ובנתה לעצמה חיים חדשים.
עם כל התלאות האלה, היא לא נתנה לעבר הנוראי להכתיב לה את החיים וגם לא את המערך הנפשי הפנימי והעמוק ביותר, ערכי חייה.
לדבריה ולמעשיה רואים שהסבל שעברה לקח אותה למקום שבו היא פתחה את לבה לסבל של אחרים.
היא הייתה פעילה בהגנה על זכויות אדם ובאחרית הדבר שלה בספר במהדורה העברית היא כותבת: " בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים אני חשה את לבוב שלי, גם בחיפה, בדלתות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב, שתושביה נאלצו לעזוב במלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם.
בדימיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, שמעל ראשיהם שורקים כדורים... העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני-אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם.
מי שפועל כך תורם לזילות השואה."
עם כל התלאות האלה, היא לא נתנה לעבר הנוראי להכתיב לה את החיים וגם לא את המערך הנפשי הפנימי והעמוק ביותר, ערכי חייה.
לדבריה ולמעשיה רואים שהסבל שעברה לקח אותה למקום שבו היא פתחה את לבה לסבל של אחרים.
היא הייתה פעילה בהגנה על זכויות אדם ובאחרית הדבר שלה בספר במהדורה העברית היא כותבת: " בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים אני חשה את לבוב שלי, גם בחיפה, בדלתות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב, שתושביה נאלצו לעזוב במלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם.
בדימיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, שמעל ראשיהם שורקים כדורים... העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני-אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם.
מי שפועל כך תורם לזילות השואה."
כל פעם שאני חוזר לתהות אם ועד כמה "הכל ידוע מראש והרשות נתונה", אני חושב על הדברים של אנשים ומורים גדולים כמו דר.
השלס-אלטמן ומבקש מעצמי ללמוד מהמקום המיוחד שהם לומדים ממנו בכדי שגם לי תהיה עוד קצת, ולו רק קצת, שליטה על כוון ומשמעות חיי.
השלס-אלטמן ומבקש מעצמי ללמוד מהמקום המיוחד שהם לומדים ממנו בכדי שגם לי תהיה עוד קצת, ולו רק קצת, שליטה על כוון ומשמעות חיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה