לראות אור גם כשיש חושך

הימים האלה בין יום השואה ליום העצמאות הם מעין "עשרת ימי תשובה" מודרניים ולאומיים של העם היהודי.
לפחות לכל מי שמוצא את עצמו מול הטלוויזיה, עם אוזן אחת או שתיים מוטות לרדיו.
הימים יכולים להיות מאוד קשים למי שמוצא את עצמו עמוק בזיכרון, בהקשבה לסיפורים הכואבים בתוך אוירה של התבוננות ושקט פנימי.
אלה הימים שמהטראומה אנחנו מצווים להגיע לשמחה של עצמאות.
נשמע טוב ונכון אבל... משהו במעברים החדים האלה משאיר אותי מאחור.
לא תמיד מצליח לי פתאום לחגוג ולקפץ לאחר צלילה עמוקה.
הקצב מהיר מדי, קיצוני מדי.

מצד שני, אלה הם חיינו. החיים כוללים גם את המקומות הקשים והנוראים ביותר.
אני חש שאדם שיודע לפתח "כישרון מעברים" יצליח מאוד בחייו.
כי ככה העסק הזה בנוי.
יש משהו מאוד חכם ורגיש בו, כמו מנהגי האבל של היהדות: שבעה, חודש, שנה ואז....אזכרות שנתיות. כאילו מישהו מדד את לב האדם ומצא כמה זמן בממוצע הוא צריך "לחזור לעצמו".

נקרא לזה גמישות, אולי עקשנות, אולי מיקוד במטרה, מה שתגידו, אבל היכולת לחזור למגרש גם אחרי שאתה מובס ופגוע זה לא דבר מובן מאילו.
ה"נחום-תקום הרגשי" הזה הוא משהו שכדאי לחנך דורות רבים עליו.
הוא משהו ב DNA שלנו כעם, נראה לי שאפשר להגיד תודה על כך.
לדעת לחייך גם כאשר אתה עצוב, היכולת להגיד "כן" אפילו שבא לך להגיד "לא" ולהימנע.

המנהיג החברתי האפריקאי הדגול, דזמונד טוטו, פעם קרא לזה "כוח התקווה "- לפי דבריו: "התקווה היא היכולת לראות את האור למרות כל החושך."

שתהיה לנו הרבה תקוה בעצמאות הזאת.
מלאת אור.