בסוף כל שבוע מגיע סופשבוע. ובכל סופשבוע אני עוצר וחושב טיפה על השבוע שעבר, וכמה מפתיע, אני בקושי זוכר אותו! וכשאני באמת עוצר וחושב על הדברים הקשים, המפחידים והזוועתיים למיניהם אני חושב שאולי טוב שזה ככה, אולי זאת עוד תכונה שזכינו בה כבני-אדם שתאפשר לנו לחיות וללכת הלאה. איך אפשר לעכל לגמרי את התמונות והידיעות הזוועתיות של אנשים העומדים ומחכים לאוטובוס או מדברים עם החברה בנייד ובן רגע מתחילים לדקור או לדרוס אותם למוות...או לאדם קשיש- קרובת משפחה שלי- שמרגישה לאט אבל בטוח שהשפיות עוזבת אותה והיא נשארה לבדה עם הפחד הגדול וכעס על כל מה שסביבה...
השבוע עשינו תרגיל בקונדליני יוגה שבו אנו עוברים ונוגעים בכל חלקי הגוף שלנו, כל סנטימטר, מלמעלה עד למטה וחזרה כמה וכמה פעמים ופשוט "מברכים" את אותו מקום. בהתחלה הרגשתי כמו שאני מרגיש עם הרבה מהתרגילים המוזרים של היוגה הזאת שזה קצת too much בשבילי, weird big time, אבל לאחר שהתחלתי בזה הרגשתי (וגם זה קורה לי הרבה ביוגה הזאת) שיש הרבה חכמה לתרגיל הזה. המון חכמה לתרגיל שמחייב אותך לגעת בחיים שלך,תרתי משמע, ולזכור ולהכיר תודה שכל זה חי ולא מת....חי ולא מת!
כמה זה פשוט. כמה זה קשה. צריך לחבק את החיים. נקודה. כי הם כל-כך, אבל ממש ממש כל-כך קצרים.
לחיים!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה