מנהל נמנע מלדבר על נושא רגיש עם אחד העובדים הבכירים שלו כי לא נוח לו להתייחס לנושא הבעייתי.
אז לא מתרחשת שום שיחה, אבל הנושא נמצא שם באויר, תמיד, שם אך לא נראה. תוקע.
אז לא מתרחשת שום שיחה, אבל הנושא נמצא שם באויר, תמיד, שם אך לא נראה. תוקע.
מנהל ביניים מסתכסך עם הבוס שלו, חילוקי דעות מקצועיות, המנהל נשאר אבל לאט לאט הוא הופך להיות יותר "לא רלוונטי".
כמעט ולא מדברים ביניהם.
ממשיך לקבל משכורת אבל "רוח הלחימה" הולכת ודועכת, הוא מחפש עבודה בחוץ אבל אין לו זמן ממש לחפש.
כמעט ולא מדברים ביניהם.
ממשיך לקבל משכורת אבל "רוח הלחימה" הולכת ודועכת, הוא מחפש עבודה בחוץ אבל אין לו זמן ממש לחפש.
תקיעות, לא נעים.
סמנכ"ל בארגון בכסאח עם סמנכ"ל הכספים, מנסים להימנע במפגשים במסדרון, להיכנס לשיחות.
אף אחד לא מרגיש שום דבר אבל הם? בוודאי מרגישים, גם מבזבזים אמון אנרגיה על הנצחת המצב התקוע והלא- נעים.
החברה משלמת מחיר.
אף אחד לא מרגיש שום דבר אבל הם? בוודאי מרגישים, גם מבזבזים אמון אנרגיה על הנצחת המצב התקוע והלא- נעים.
החברה משלמת מחיר.
מה משותף לשלושה?
כל השלושה התאמנו אצלי וכל השלושה ראו די מהר את הטפשות במצב הזה ופעלו לשנותו.
חלק הצליחו יותר, חלק נתקעו בדרך, אבל לא ירדתי להם מהראש כי אם לא מדברים, לא עובדים!
עבודה בלי תקשורת פתוחה היא כמו לנסות לנהל שיחה במשך חתונה עם מוזיקת ריקודים רועשת ומעצבנת ברקע- זה בלתי אפשרי! מי משלם מחיר?
כל השלושה התאמנו אצלי וכל השלושה ראו די מהר את הטפשות במצב הזה ופעלו לשנותו.
חלק הצליחו יותר, חלק נתקעו בדרך, אבל לא ירדתי להם מהראש כי אם לא מדברים, לא עובדים!
עבודה בלי תקשורת פתוחה היא כמו לנסות לנהל שיחה במשך חתונה עם מוזיקת ריקודים רועשת ומעצבנת ברקע- זה בלתי אפשרי! מי משלם מחיר?
כולם... שני המסוכסכים והחברה עצמה.
בעבר שמעתי פעמים רבות ממנהלים שהיו צריכים לפעול בנושא אך נמנעו- "אני לא גננת"- לפי הביטוי הידוע... "אם אתה לא, אז מי כן?", שאלתי, "אף אחד, שישברו את הראש לבד", היתה התשובה.
נקודה.
חברים, הימנעות בלהסתכל בראי ולקחת החלטות לפתרון קונפליקטים זה לא nice to have, זה חובה! הרי ככה חופרים בור מתחת לרצפה, ככה מוציאים את האויר מהבלון, בדרך הזו אנשים מתחילים לשלוח קורות חיים בסתר... זה מה שאתה רוצה כמנהל?
אני נזכר גם בעצמי בימים שהייתי מנהל ביניים, נקרא לזה, ומצאתי את עצמי לא פעם במצבים של "ברוגז"- היום אני מסתכל על זה בחיוך ורואה עד כמה אני לא הבנתי שכך אסור לנהל ולהתנהל.
בסופו של דבר זה פגע בי ה"ניהול על פי ברוגז", אבל אז לא הבנתי את זה כך.
השקעתי אנרגיות רבות מדי במקום לאזור אומץ ולתקן את המצב.
אני מוצא שמנהלים רבים שונאים לטפל בנושא התקשורת בתוך הארגון או צוות שלהם- כאילו זה לא עניינם, הם רק שם בשביל ה"צד המקצועי"- קשקוש.
תראו לי צוות שיש שם בעיית תקשורת רצינית ואני אראה לכם איך הארגון מבזבז כסף, גורם לפיגורים ועלול לפספס את כל ה time to market', בלי שורה אחת שתיכתב על זה בGantt או בתכנית.
אבל זה שם, יושב, כאבן שאין לה הופכין.
אף אחד לא אומר שאתה צריך להיות גננת, אבל, דיר בלק, כל חור בבגד פעם היה קטן, בלתי נראה ולא מזיק. תקשורת אנושית טובה, פרגון, אמפתיה ואמון בצוות... אל תסיר את מבטך מאלה.
גננת או לא גננת, עם זה ניתן לנצח בגדול, ובלי זה, אתה יכול להפסיד את הכל. מה אתה מעדיף?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה