אני מניח שזה לא חדש לכם שמחקרים רבים מראים שרוב האנשים לא ממש אוהבים את מה שהם עושים בתחום העבודה.
עצוב, לא? תחשבו כמה שעות אנחנו מבלים סביב העבודה, ותחשבו איזה מחיר זה גובה מאיתנו...
אני לא יכול לדמיין את עצמי היום הולך לעבודה יום אחרי יום עם לב כבד, הרגשה כבדה, אנרגיה אפס, בשבילי זה עינוי של ממש.
אך גם אני הייתי שם בעבר, שנים לא הייתי מאושר בעיסוקי, שנים לקח לי להתנתק מהרכבת שלי לשום מקום, ועכשיו, שאני כבר שנים לא שם, אני מנסה לעזור לאחרים לא להיות שם, לחסוך לכם אולי קצת ממה שאני עברתי....או יותר גרוע..
אחת הבעיות שיש להרבה אנשים היא שאין להם ממש מושג מה הם אוהבים, ואם כן, הם פשוט משותקים מפחד מהחשש שכל מעבר שיעשו עלול להכריח אותם לרדת ברמת החיים, לספוג ביקורת מהפרטנר\ית, ייתכן מאוד גם מההורים והחמים, ולא מעט, גם מהחברים והנטוורק החברתי.
ומה שיותר בעייתי הוא שרבים ממחפשי הדרך לא כל-כך יודעים איך לחפש, איך לחפש את הדבר הזה ש"יעשה להם את זה" ולא איך לחפש עבודה.
הם לא יודעים מה זה להיות לבד, להתרחק מהצורך להיות מוקף חברים, אירועים, שגרה ואולי גם חומרים ממכרים למיניהם, וזה חבל.
טעמי, השינוי באמצע החיים האמיתי באמת צריך לבוא מתוך ידע, ידע על עצמנו- סטייל אפלטון שאמר כבר לפני 2500 שנה- "דע את עצמך".
פשוט, לא?
אבל לרבים מדי ביננו זה ממש לא פשוט, כי זה דורש את האומץ להיות לבד, האומץ להגיד שאני לוקח פסק זמן, אני מרוקן תרמיל על מנת להכניס לשם רק מה שאני רוצה לקחת איתי הלאה.
זה תהליך, קצר או ארוך, אבל תהליך שבו שואלים שאלות אמיצות ומוכנים לסכן את הביטחון המדומה לביטחון מסוג אחר- הביטחון של לאהוב את מה שאתה עושה.
דורש אומץ אבל...."אין לנו ארץ אחרת", אין לנו חיים אחרים, זה מה יש, אז לא כדאי לעשות את הכל על מנת לחיות אותם בסיפוק ואהבה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה