פרדוקס מדהים: ככל שעובר הזמן ואנו מתרחקים מהשואה, ניצולי השואה נעלמים מקרבנו, הראש עסוק בכה רב של דברים חדשים וחדשניים, במקום שיהיה פחות עיסוק, מידע ותכנים על השואה, אנו חווים את ההיפך- התפוצצות! צונמי אדיר של תכנים מסתובבים מכל עבר, במולטימדיה הכי עדכנית עם האפקטים המרגשים ביותר ואולי גם הקשים ביותר...
האם ביכולתנו להכיל את כל זה? האם לא חל כאן חוק ה"תפסת מרובה לא תפסת"? האם מרוב ים נוכל לשחות לאן-שהו מתישהו?...
גם אני, כאחד ש"ירש את השואה" עוד מינקותה, עם ניסיון של מעל 50 שנה בלצלול עמוק בים השואה, גם אני עוצר את עצמי יותר ויותר ושואל "לאן כל הדבר הזה מוביל"? מה אנחנו רוצים בדיוק מכל הלימוד, דיון, מחקר, טקסים, שימור וזיכרון הזה? האם יש לנו מישהו שיודע לאן הספינה הזאת מפליגה?
קודם-כל, אני אומר לעצמי, על איזו שואה אתה בדיוק מדבר, כי יש כמה "שואות" שרצות בו זמנית, כולן "השואה שלנו"...
השואה הלאומית
אין ספק שהשואה הזאת כבשה את כולנו...כל ילד שנולד כאן, כל עולה\מהגר\ תייר שהגיע לכאן יודע בלי שום שמץ של ספק, "מדינת היהודים קמה בעקבות השואה הנוראית באירופה, לאחר רציחתם של 6 מיליוני יהודים".
המסר ברור, חד, חוזר בכל פינה, טקסון, וכו', "מדינה ישראל היא כאן ששוב לא תקרה שואה ללא מקלט לעם היהודי".
לדוגמא, אילו תכנית וועדת פיל האנגלית של 1937 היתה מתקבלת אולי לא היתה שואה בכלל, אולי הרבה מליונים היו מגיעים לכאן במקום להגיע למקום שכבר לא מגיעים ממנו.
תהיה ציני ככל שתהיה, ואפילו אם הציונות שלך נגמרת כבר בנקודה הזאת (ושלי הולכת גם הלאה...), קשה מאוד להתווכח ולא להתגאות שמדינת ישראל מהווה פתרון (טוב יותר, טוב פחות) לבעייה קשה, שאז לא היתה לה פתרון וההשלכות קטסטרופליות.
לשואה לאומית, עבורי לפחות, יש נקודות שמתחברות למדינת ישראל. הבנו, אפשר לחזור על זה, אין צורך בפמפום היומי, אבל בהחלט אפשר לקבל בהבנה, גאווה ואמפתיה שיש לנו את מה שיש לנו.
השואה המשפחתית
מזה כבר 25 שנה פורח בישראל הרצון לשוחח,לחקור, לדעת ולהתחבר עם הניצולים שנשארו. זה לא תמיד היה כך, בוזבזו פה עשרות שנים שבהן מעטים ממש התעניינו בניצולים שהיו- בואו נתחיל בהורים עצמם- שמכל מיני סיבות לא דברו הרבה, ואם דברו בכלל עשו זאת "בשקט"(מישהו יכול להעלות על דעתו שבתחילת שנות המדינה כל יהודי רביעי כאן היה ניצול שואה?) כמה חבל...עד שמישהו אזר אומץ ממש לפתוח את העניין כבר הלכו המבוגרים יותר, והצעירים יותר "אז" כבר היו "צברים יותר" (סטייל דן בן-אמוץ ואחרים), שכאילו העבירו את כל המועקה הזאת דרך המסננת של "מה זה להיות ישראלי".
היום המצב כבר אחר. משפחות רבות (כמו המשפחה שלי), נסעו לנסיעת שורשים עם ההורה, הסב או קרוב משפחה אחר, הוצאו ספרים, סרטים, יומנים...
היום, נראה לי שמשפחות רבות הצליחו (למרות שלחלקן כבר היה מאוחר מדי), להבין את הנקודות החשובות המציירות את הקו המשפחתי בשואה.
השואה האוניברסלית
פער עצום, אני מוצא, ממש פער עצום...הרצון האובססיבי שלנו להגן על השואה הלאומית שלנו מכל משמיץ ומכחיש, הסכסוך הלא-נגמר עם שכננו הפליסטינים והעולם המוסלמי בכלל, גרם לנו להפנות את העורף למסר לא פחות משמעותי של כל האסון הנורא הזה: שאנו, הקרבנות האולטימטיביים של הרשע, דווקא אנו מצווים להפגין נגד, להוקיע, להתנגד ולהוביל תנועה ומאמץ בכל מקום שהגזענות והשנאה מרימות את ראשן הארור.
האם זה קורה? מלבד קול אחד פה ושם, מאמצים דלים מזדמנים, אני סבור שבמישור הזה נכשלנו כישלון מבייש. קשה לי לשמוע את ה"שנאה לאחר" שיוצאת מפיהם של יותר מדי יהודים וישראלים מפורסמים, אותי זה מזעזע, ממש חילול השם מתפישת עולמי.
האם הסבל הנוראי שלנו לא הוליד את המקום להיכנס עד הסוף לנעלים של הסובל, הנרדף והעשוק, האם הוא לא הוליד את המהות של "ואהבת את רעך כמוך" גם כאשר איננו "משלנו"?
במקום לשמוע את הקול היהודי האותנטי הזה אני שומע לא פעם ולא פעמיים על בעיית ריבוי "יפי הנפש" בקרבנו...היכן הנקודות המחברות את הפרטיקולרי עם האוניברסלי?
השואה האישית
מתי? מתי, אני שואל, מתי כבר נשמע, נקרא ונלמד על מה כל השואה הזאת עוללה לנו לנפש, לדבר שנמצא בתוכנו, במילותיו של הרמב"ם, במקום שאין דמות גוף ואינו גוף? הרי כולנו יודעים שלשואה אין שלט עצור, שלא יוצאים מדבר כזה ומעשרות שנים של זיכרון מסיבי ואינטנסיבי שאנו מקבלים בכל פינה, מבלי שזה יחלחל פנימה, עמוק לתוכנו.
למישהו יש ספק שהשואה בתוכנו? למישהו יש ספק שהשואה משפיעה עלינו כילדים, כהורים, כחברים, כשכנים, כבעלי מקצוע וכמנהלים, כעובדים וכמובטלים, כדתיים וכחילוניים, כאנשים טובים (ופחות טובים) באמצע הדרך?
מישהו בכלל יודע לאן לקחנו את כל הדבר הזה, לא כנושא (ראוי ככל שיהיה) לטיפול פסיכולוגי או קבוצת תמיכה, אלא ביום-יום שלנו כאנשים שבונים את העתיד לנו, לילדנו, לתלמידנו, ולכל מי שנקרא בדרכנו?
מישהו יודע לאן הספינה הזאת מפליגה? ...
לעזאזל, מישהו מבין משהו מכל הדבר הזה?...
המוזיקה, הטלוויזיה, הרדיו, האווירה לא מרפים.
מתמכרים לעצב וליגון.
אנחנו מצווים לזכור ולא לשכוח.
אבל...האם ניתן אי-פעם לחבר את הנקודות?
אבל...האם ניתן אי-פעם לחבר את הנקודות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה