פעם, לפני עידן עידנים, לא היה לנו את כל הצעצועים, הסחות הדעת ומבול המידע שהיום הם מנת חלקנו.
אבל היו לנו אנשים.
הם היו המקור שלנו, הגירויים שלנו, המורים שלנו וגם...השותפים שלנו בדרכי החיים.
אני חושב שאיבדנו משהו חשוב, עמוק, מהותי בזה שכבר אין לנו את הזמן, הסבלנות וההזדמנות ל"שיחות של פעם".
איבדנו את היכולת להיות בתוך שיחה ולתת לשיחה האותנטית להפליג איתנו למרחקים ולמעמקים.
הפייסבוק, הטוויטר, הווטס- אפ וכל מה שמחכה לנו בהמשך... אולי יום אחד יביאו אותנו להבין מה שהבינו אבותנו לפני "עידן איבוד הקשב".
אולי כשנגזים בצורה כל-כך פראית ניזכר, ייתכן בדרך הכואבת, שאומנות השיחה איננה שייכת לבית- הקברות אלא לעצם קיומנו, היא חלק מהחמצן של הגוף והחמצן של הנפש.
את זה גיליתי ביתר שאת בתשע השנים שבהן אני מפתח את מודל המאסטרמיינד שאני מארגן ומנחה, פגשתי במספר תובנות, שאחת מהן היא ללא ספק- "אנשים באמת מחפשים, אולי במודע ואולי שלא במודע, את המקום לשיחה אותנטית".
וזה מה שמקבלים, בכל מפגש, אם זה דיבור על מה שעוצר אותם, על בניית מערכות קשרים- אולי בעסק ואולי גם לא, תהיות בקריירה או לבטים לגבי עובד זה או אחר, אם בלהתבונן בנושא המוות או בנושא של איזה רעיון מבריק שהיה להם לסטארט אפ, ועוד, ועוד..."דברים שרואים ביחד..." קורה כשהשיחה מתפתחת למקום האישי, הערכי והאמיתי....
וזאת לדעתי היא "אומנות השיחה"....
חברים בואו נחזיר אותה למגרש. קשה לנו בלי חמצן...
"I believe we can change the world if we start listening to one another again. Simple, honest, human conversation. Not meditation, negotiation, problem-solving, debate, or public meetings. Simple, truthful conversation where we each have a chance to speak, we each feel heard, and we each listen well."
(Margaret Wheatley)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה