יום שלישי, 1 באפריל 2014

מנהלים\בעלי-עסקים: אל תזלזלו בפערי תרבות!

מזה שנים ארוכות אני בתחושה שזה בא לנושא התרבותי בארגון, מנהלים ובעלי-עסקים מבינים מעט מדי ומעריכים עוד פחות מדי, עד כמה פערי תרבות בניהול ובעסקים יכולים לחסל להם את כל העסק מבלי שיבינו בדיוק מה קרה להם.
הנושא הזה של "תרבות" כאילו מגיע אליהם כלאחר- יד, אם בכלל יתנו את הדעת עליו, אז יזמינו מישהו שייתן כמה שעות של סדנה, או אלה שרוצים לחסוך, ידאגו להראות לעובד טרם המראתו כמה סרטונים קצרים (מאוד) או אתרים באינטרנט לפני שיעלו על המטוס לסין, יפן , ברזיל או אפילו ארה"ב (אבל אתם בוודאי יודעים, שאמריקה כבר הפכה להיות פרבר של תל-אביב, אז "כאילו" לא צריכים, הרי אנחנו "שולטים באנגלית"...), ובכך יצאו לידי חובה. רק שלא יעשו בושות פתאום.

(סרטון מצחיק מאוד, מ"קצרים"....) Do you speak English? SURE!!!

אני סבור שהמילה "תרבות" ו"פערים בתרבות" זה סיפור עמוק הרבה יותר ממה שנראה לעין ומה שמופיע על מסך המחשב שלנו, רק כאשר נפגשים בתופעה בול בפרצוף נזכרים במה מדובר, ועד כמה הסיפור הזה יכול לטרוף את כל הקלפים.
דוגמאות? יש רבות.  מתכנת הודי שאמר שסיים משהו ולא באמת סיים, נציג סיני ששולח לך מיילים עם מסרים דו-משמעיים, מערכת שלמה ש"כאילו מתפקדת" מעבר לים עד שרואים שזה לא ממש כמו שחשבת כאשר חשבת שהבנת בשיחת הוועידה הגדולה שהיתה "אז", וכו', כו'...

לי היתה חוויה מעניינת בתקופה האחרונה, כאן בתל-אביב שלנו, בירת ההיי-טק של העם היהודי, שהזכירה לי שגם אני יכול לשכוח את כוחה של התרבות בניהול וזקוק ל"רענונים ועדכונים".

באופן עקרוני, תמיד הרגשתי שבתור אחד ש"גדל בין-תרבותי" בחו"ל, שטייל המון, שגר במדינות שונות ולמד שפות ותרבוית שונות, שכאילו ניתן לזרוק אותי בכל חור בעולם ואיכשהו אמצא את עצמי על הרגליים (או לפחות על רגל אחת), שיש בי מה שנדרש למצוא את ה"תדר שבשדר" ללא צורך בשפה כלשהי. 

זה היה סוג של "דימוי" שהחזקתי מעצמי...אז לפני מספר שבועות החיים נתנו לי תזכורת שלכל דימוי יש את ה"אנטי-דימוי" שלו, ומוטב להזכיר לעצמנו לשמור על האגו ולהתייחס לכל דבר בגובה העיניים.




פגישה בתל-אביב: שווק באינטרנט


על ההתחלה התרגשתי מהמקום, אי שם במרכז תל-אביב, בחדר פנימי בבניין קומתי, בסוף המסדרון. נכנסתי ומייד שמעתי שכאן מדברים... ערבית! היות ואני היום עמל על שלבים ראשונים של לימוד שפת הערבית המדוברת, מתעניין בתרבות הערבית, וגם פתחתי קבוצה שבה נפגשים ערבים ויהודים להיכרות תרבותית ואנושית, מצא חן בעיני הרעיון שהתגלגל לי בראש של ללוות יזמים ערבים בפיתוח מוצר בינלאומי. דבר חדש, מאתגר ומעניין, חשבתי, זה סוג של חיבור בין-תרבותי שאני תמיד מתרגש ממנו ואף מחפש אותו.

אך לא עברו דקות ארוכות עד שהפער התרבותי הגדול ביותר הופיע, כשנכנסתי לחדר הישיבות וראיתי מי יושב מולי:  שני חבר'ה צעירים ונמרצים, יזמים, ערבים שגילם בערך חצי מגילי. 

לאחר מעט סמול טוק, כשבו אזרתי אומץ למלמל כמה מילים בערבית הלא כל-כך מדוברת שלי, נכנסתי למצגת ה"רגילה" שלי שאותה כבר ביצעתי עשרות רבות של פעמים.  

אבל הפעם מהר מאוד עצרו אותי, "מה הערך המוסף?" "שאלה מצוינת", אמרתי והתחלתי לענות (5 שניות, 7 שניות...), שוב קטעו אותי, "כמה זה עולה?", "מאה אחוז, אז ככה...", התחלתי לענות (3 שניות, 6 שניות...), שוב נורתה עוד שאלה לחלל האוויר...."דור Y " בהתגלמותו, פער תרבותי רציני, ניסיתי לשנות את התדר שבשדר על מנת שגם דור y יוכלו להשתתף בשיחה...

עברתי ל"התאמות" על מנת לגשר בין התרבות של baby boomer שעליה אני נמנה, ולחבר'ה הקופצניים מולי, דור Y תוצרת הארץ. שמעתי את עצמי אומר את המילה "תוצאות" הרבה פעמים, "קו תחתון", "ת'כלס בשטח", וכיו"ב...וכמובן ההקשבה עלתה פלאים, הרגשתי לראשונה שיש כאן שיחה ונוכל להתקדם, כאשר בזוית העין ראיתי שאחד מהיזמים מתחיל לשחק בידיים שלו עם כרטיס הביקור ה"מושקע" שלי שאותו נתתי לו כשנכנסתי, כנראה מתוך עצבים, היסח הדעת, ראיתי שהוא מתחיל לעשות ממנו כל מיני צורות מעניינות, דוחף אותו לכיס, מוציא אותו ומקשקש עליו קצת... 

סימנתי לעצמי לספר לו משהו לגבי זה בהמשך השיחה...בינתיים, חברו ליזמות קבל סמס בסמארטפון והתחיל לעסוק שם.

אז פתאום היזם המנהל, עזב את הסמס עצר  אותי כשאני איפהשהו באמצע משפט כזה או אחר, והצהיר, "היינו רוצים לעשות משהו עם אנשי המכירות שלנו" (שמוכרים בטלפון), "משהו שיעלה להם את המוטיבציה".
שמחתי, ואמרתי "זה בדיוק סוג הדברים שאני עושה", הרגשתי שעכשיו ניתן להתחיל לדבר ולתפור עבודה משותפת, התחלתי להתייחס....זה היה מוקדם מדי....

קפץ היזם השני, שכבר קיפל את כרטיס הביקור שלי למשהו קטן וחמוד, "כן, היינו רוצים משהו עם אנשי המכירות (קרי החבר'ה שישבו שם על הטלפון ומוכרו בערבית), "משהו שיהיה להם מוטיבציה...שירגישו קשורים אלינו, שיעמדו ביעדים". 

הרגשתי את עצמי מהנהן בראשי, כבר שומע את "צלילי המאסטרמיינד", איך אני הולך לחבר את החבר'ה האלה ליותר הקשבה ביניהם, יותר תמיכה, עבודת צוות, העברת מידע, חזון משותף, נראה לי מדליק לעשות את זה עם ערבים ישראליים, חשבתי, אני חושב שיכולה להיות לי תרומה מיוחדת..."

ואז... ואז קפץ שוב היזם ה"מקפל כרטיס הביקור" (חשבתי לרגע לתת לו עוד כרטיס כי נראה לי שכבר מיצה את הראשון), קפץ ואמר, :"אנחנו רוצים שיקרעו אחד את השני בתחרות! שיהרגו אחד את השני מצידנו, שירגישו שאין יותר חשוב מלהגיע ראשון, להגיע ליעדים...אנחנו לא מאמינים בכל הדברים של "לאהוב אחד את השני"... 
אנחנו באים מעולם המכירות, שם זה "רצח", אחד מול השני, ככה מצליחים, רק ככה, חייבים לעשות להם משהו לפתח את כל האכזריות שבדבר, כי רק ככה מגיעים למעלה!!..."

לרגע חשתי סוג של "דום לב בין-תרבותי". חשבתי לעצמי שטוב שלא הוצאתי את כל הניירות על המאסטרמיינד, על המנהלים הרבים שבמשך השנים באים ביחד לשתף, להקשיב, לעזור אחד לשני בפתרון דילמות ולחקור נושאים שונים ומחוץ לקופסה. התחלתי לחשוב על הפקק הגדול שמחכה לי באיילון בחזרתי צפונה, ועוד ביום חמישי בשעה 18:00...

כשהתגברתי על "דום הלב הבין-תרבותי", התעשתי קמעה והתחלתי לשאול כמה שאלות פתוחות.  
שאלתי אותו אם הוא לא מבין שבגישה הזאת הוא למעשה מייצר מוטיבציה לטווח מאוד קצר- אם בכלל- כשלמעשה מה שהוא עושה זה לזרוע תחרות לא אנושית בתוך הארגון ברמות כאלה שה"גוף יאוכל את עצמו", היום הבחור אצלך מחר הוא אצל המתחרה ועובד נגדך...האם הוא מודע עד כמה הוא מפסיד שאין לו מנגנון שחושב ביחד, תומך אחד בשני, מעביר ידע, טיפים וכלים אחד לשני, שבמקום להגיע ליעדים שלו, הוא יכול למצוא את עצמו מסובך עם כל מיני אינטריגות, משפטים כאשר היעד היחיד יהיה לשרוד ומה המחיר של אותה הישרדות...

כשראיתי שדברי נופלות על אוזניים ערלות, התחלתי לארוז את ניירותיי אבל לפני-כן...לעזאזל עם הפקק באיילון...פניתי ליזם "המקפל" שלי עם "תיאורית המכירות דרך אכזריות הדדית" וביקשתי ממנו אם אפשר לספר לו סיפור אחד אמיתי לפני שנסכם את פגישתנו, הוא נענה בחיוב (גם הוא רצה כבר להגיע לסוף).

"אני רואה שאהבת את כרטיס הביקור שלי", אמרתי בחיוך, "ראיתי שעשית עבודת אמנות עליה". הוא היה קצת בהלם כי זה בוודאי לא היה מודעות שלו, מי בכלל ראה כרטיס ביקור..."אתה יודע שעשית משהו שלא יעשה בתרבות היפנית? שעל דבר כזה המנהל היפני היה כבר שולף את חרב הסמוראי שלו ולך זה לא היה נגמר טוב?" (נו, קצת הגזמתי אבל אתם מבינים זה תרבות דור Y, לא?)..."אספר לך סיפור אמיתי שקרה למנכ"ל אמריקאי בשנות השבעים, שנסע ליפן למשא ומתן קשה לגבי ייבוא מכוניות לארה"ב שאז הסב נזקים עצומים למשק האמריקאי. המנכ"ל הגיע לבד, ישב זמן רב בחוסר סבלנות ליד שולחן הדיונים כאשר כל דבריו תורגמו באיטיות ובאריכות לשמונה מנהלים יפנים שישבו מולו בסבר פנים קשות. הדיונים נמשכו ונמשכו ונמשכו...ואז מנכ"לנו היקר פשוט עשה משהו, בהיסח הדעת, בלי לחשוב כלל כנראה, הוא החל לנקות את ציפורניו עם כרטיס הביקור של אחד מעמיתיו היפנים. 
שקט פתאומי שרר בחדר, הכל נפסק לחלוטין....אחד היפנים (המבוגר שביניהם), קם על הרגליים, דפק על השולחן וצעק באנגלית: "אנחנו יוצאים להפסקה ללא הגבלה!"...וכך יצאו, אחד, אחד, שמונה יפנים בחליפות כהות.
ואז המנכ"ל האמריקאי הביט בכרטיס בידיו, הרי זה  היה הכרטיס של נשיא החברה היפנית. אותו כרטיס שזה עתה פעם כמנקה ציפורניו...

כמובן, כפי שרבים מאיתנו כבר יודעים, ביפן- ובמזרח הרחוק בכלל- כרטיס הביקור נחשב כמשהו של כבוד, כאילו האדם עצמו, מתייחסים אליו ברצינות, בכבוד, בעדינות,לא מנקים איתו את הציפורניים, בין היתר, וגם לא מקפלים אותו ועושים ממנו חוג יצירה.

היזם הצעיר והנמרץ פתאום התרכך, נראה נבוך, התנצל בפני, אמר שלא התכוון לפגוע. חייכתי לו, זרקתי לו "מעלש"- זה כלום- אני בעצמי לא נפגעתי, כי הרי כפי שאתה רואה, אני  לא יפני,"רציתי רק להמחיש לך "ת'כלס בשטח", שתרבות זה לא דבר של מה בכך, גם אנשים וגם בניית הקשר ביניהם. 

זה בלב כל ארגון, בלב של כל אדם. וחוץ מזה, "דברים שרואים ביחד לא רואים לבד", ככה זה אצלנו במאסטרמיינד".

נפרדנו כידידים, כמו שאומרים. הוא לתיאורית המכירות שלו ואני לפקק באיילון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה