יום חמישי, 17 באפריל 2014

כשערבים ויהודים נפגשים לדבר על....הורים וילדים

לפני כשבועיים, כמה ימים לפני המפגש של הקבוצה בבית שלנו, סיפרתי לביתי היקרה והאהובה, קצינה בצה"ל, בת 21, שבעוד מספר ימים תיפגש הקבוצה אצלנו, יהיו קרוב ל20 איש בסלון, הם יהיו ערבים ויהודים ואנחנו נשוחח על "הורים וילדים". 
היא שאלה אותי בלי לחשוב יותר מדי על מה שאמרתי (לא זוכר בדיוק אבל ייתכן שזה היה תוך כדי המולטי-טסקינג של ה" ווטס אפ"...)- "מה הקשר של הורים וילדים ליהודים וערבים?"....
אחרי שהסברתי היא כמובן הנהנה את הראש שהיא מבינה וזה ברור לגמרי אבל...
זו בדיוק הנקודה, זה לא ברור לגמרי, שום דבר שאתה מביא ליהודים וערבים אינו ברור לגמרי במחוזותנו!

לתפישתי, אחת מהתחלואים הרבים שאיתם אנו מתמודדים באזורנו היא ההתנתקות המאסיבית שבה אנו חיים, אחד מהשני, היישור קו שאנו עושים עם ה"מחנה שלנו" ללא רצון אמיתי לבדוק וללמוד מה באמת יש "שם בחוץ", ההזדהות הצרה מדי לטעמי, שבה אנו שוכחים שהזהות שלנו מורכבת מחלקים רבים והיא לא רק "דבר אחד", והזהות שלצערי מפסידה רוב הזמן היא זו שרואה את האחר תמיד כחלק מאותו המחנה- "מחנה האנושי". 
ובכך, לדוגמא, כשערבים והיהודים נפגשים יחד באוירה של פתיחות, סקרנות, למידה הדדית... כשיהודים וערבים לא מדברים מהמקום של "ערבי" או "יהודי" (אם יש דבר כזה, כי גם אותה זהות מורכבת מכל מיני זהויות אחרות המושפעות מדברים כמו דת, מקצוע, רמה סוציו-אקונומית, תחומי עניין, מצב משפחתי, אזור גיואגרפי, וכיו"ב), כשזה קורה אז מתחילים הדברים המעניינים ביותר, לפחות עבורי. 
זאת הנקודה ה"אנושית ביותר", הנקודה שזוכים לראות ולשמוע את האדם מעבר לכל הזהויות השונות, רחוק מאוד מכל הוויכוח הפוליטי (שגם לו יש מקום וזמן, אך לא בקבוצתנו), עבורי זאת הנקודה שבה פוגשים את ה"אדם שבאדם".

זאת בדיוק הפילוסופיה מאחורי הקמת קבוצת המפגשים שייסדתי עם ידידי, מורי לערבית, דר. יוסף בשארה, להקים קבוצה של ערבים ויהודים מאזור השרון המעוניינים להכיר את ה"אחר" ברמה האנושית, ליצור קשרי ידידות מתוך הקשבה וכבוד הדדי, בדיוק כמו שהיה קורה בדרך הטבע, אילו, אילו, אילו.. לא היינו חיים פה כל-כך הרבה שנים בתוך סכסוך שלא נגמר, סכסוך שבולם, סותם ומטמטם אותנו ללא לאות...
קבוצת "ת.ש.א.א."- "תרבויות שונות, אנושות אחת"- נפגשת אחת לחודש בבתים של החברים, בשרון ובמשולש, חברים קבועים ואורחים, כל פעם נושא חדש, דינמיקה חדשה, דברים חדשים, כל פעם הזדמנות חדשה ללמוד משהו חדש על שכננו וגם לא מעט....גם על עצמנו...

כשערבים ויהודים התקבצו יחד בביתנו, ולאחר שאכלנו דברים טעימים מכל ה"דברים הקטנים" שאנשים הביאו למפגש, פנינו לצפות בסרטון שבו דיבר פרופסור חיים עומר על "שיקום סמכות ההורים"...פתחנו לדיון- כמה ועד כמה אנחנו מסוגלים, רוצים ומוכנים להגן הילדים שלנו מפני החשיפה של מידע הזורם ללא בקרה דרך המחשב, הסמארטפון והטלווייזה? כמה אנחנו בכלל מסוגלים לעצור את החשיפה הזאת, ועד כמה זה עלול לשבש לנו את התקשרות עם ילדנו?

כשהצפתי את השאלה לקבוצה ראינו מה שתמיד רואים במצבים כאלה-אנשים מדברים כל אחד ממקומו הפרטי, כאשר, כמובן, ידידנו הערבים הביעו מגוון דעות והתמודדות עם חברה שברובה שמרנית הרבה יותר משל היהודים, אבל גם היהודים מצאו את עצמם מדברים כל אחד ממקום קצת שונה, עם ניסיון קצת שונה. 
מתי לסמוך, מתי לא....האם להתעקש, ומה אם לא...מה לגבי בנות ומה לגבי בנים...היכן השאלה היא טכנולוגית, והיכן הטכנולוגיה מסתירה את השאלה העמוקה יותר...פתאום היו 17 בני-אדם בחדר, שקודם היו 17 יהודים וערבים...

בחלק השני של המפגש הלכנו לכוון השני: כמעט כולנו הורים לילדים (כל המשתתפים אכן היו), אבל כולנו במאה אחוז ילדים של הורים שלנו- מה קורה כשההורים כבר לא בכוחם, מה קורה "אז", שהזקנה קופצת עליהם, שהם כבר לא יכולים לעשות את זה לבד ביום-יום- איך עלינו לנהוג אז, מה נכון ולא נכון לנו? סרטון מקסים של TED על גישות שונות של תרבויות שונות לטיפול בזקנה בחברה לקח אותנו לשתף אחד את השני במקום שאנחנו נמצאים בנושא הזה...

שוב, כפי שאני רואה תמיד, כשניתנת האפשרות לאדם ליצור שיח כן, פתוח ומעניין עם האחרים, גם על נושאים שלא נוהגים לדבר עליהם "ברבים", אנשים "מביאים את עצמם" וכולם מתחילים לחשוב "איפה זה פוגש אותם"...
אחד מרגיש פספוס שלא יכול לנסוע לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל כי הוא בכור המשפחה והוריו זקנים וזקוקים להשגחה...
אדם אחר מספר על הקושי להתמודד עם המצב כי אחיו לא איתו בראש אחד...
גישות מסורתיות יותר ומסורתיות פחות...
האלמנט הכלכלי, ההשפעה של עידן ה"הגשמה האישית" מול ה"אחריות המשפחתיות", וכו', וכו'...

אני סבור שלכולנו יש תבונה עמוקה לגבי מה טוב לנו, למרות שזה לא תמיד ברור ופתוח, וכאשר נותנים לעצמנו את המקום להקשיב, להתחכך ולשתף את השני במה שעובר לנו בראש ובנשמה מאפשרים לעצמנו את המקום לצמוח בדרך שלא יכולנו קודם-לכן. 
זהו המקום שאין רק יהודי ורק ערבי אלא בני אדם שהם גם ערבים ויהודים. 
זה המקום היפה והמעשיר של "תרבויות שונות, אנושות אחת".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה