האימון זה לא רק מטרות...אלא מפגש עם עצמך

אין לי ספק שהרבה אנשים לא ממש יודעים מה זה אימון, למרות שאחוז הולך וגדל משוכנע שהוא אכן כן.
דווקא נתקלתי בלא- מעט פסיכולוגים שנוטים לתייג את האימון ל"כלי להכוונת מטרות" ותו לא, וזה אולי משרת את תפישת העולם שאומרת שסיוע לאדם צריך להיות "דינאמי"- קרי- הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד כסף, כי ללא לטפל בשורשים של הדבר...
לפעמים זה נכון, לעיתים תכופות אני סבור שלא.
אני חולק על הגישה הזאת המקטינה את האימון ומקטלגת אותו כדבר "מהיר ולא עמוק", כי מהיר זה לא בהכרח לא עמוק, ועמוק יכול להיות מפגש אחד משנה תפישה, ויש כל מיני כוונים שונים.

היות ואני כרגע מסיים קריאה מעמיקה של סיפורים חסידיים כדרך כמרפא לנפש, ברצוני להביא סיפור אחד בנידון- שרוחו הוא רוח של האימון שאני דוגל בו:

"פעם בא רב דוב בר מראדושיץ לפני רבו ה"חוזה בלובלין" וביקש ממנו:
"ילמדנו רבנו דרך כוללת בעבודת הבורא!"
השיב הצדיק:
"אי אתה יוכל לומר לו לאדם, איזו דרך ילך בה.
הרבה דרכים לאדם לעבוד את ה'.
יש אדם העובד את ה' על-ידי לימוד תורה, ויש שהוא עובדו על ידי תפילה, ואף יכול את לעובדו על ידי דבר והיפוכו: אחד עובד בתענית, ואחד באכילה ושתייה, על אדם צריך ליתן את דעתו, לאיזו דרך ליבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו".

האימון פותח אפשרויות, מגיע ללא שיפוט וללא גבולות, רק עם האמונה ב"גדולתו של המתאמן".

זה בעיני עמוק, עמוק מאוד...