‏הצגת רשומות עם תוויות רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי בכיר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוני דוניץ מאמן אישי ועסקי בכיר. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 11 ביוני 2017

אימון אישי לחבר'ה בני 20+\- משאב חיוני!

זה היה לפני הרבה שנים, הייתי רק בן 19, וזה היה במדינת אריזונה בארה"ב, אבל לעולם לא אשכח את התחושה של אבדן דרך מקצועית.
הגעתי לשם אחרי שנת לימודים שלי בניו-יורק ולאחר "תכנון מדוקדק" שאני נוסע לאוניברסיטה באזור המדברי של אריזונה על מנת לסיים תואר בחקלאות מדברית על מנת לעלות ארצה ו"להפריח את השממה". מצד אחד, זה נשמע הגיוני על הנייר, וניירות אז היו הרבה, אבל לאמיתו של דבר, זאת הייתה החלטה הזויה, נידונה לכישלון ותסכול. ו
כך היה. 
תוך ימים ספורים התוודעתי חד וחלק שאין לי שום עניין בלימודי חקלאות, שישעממו אותי עד מוות, ומה שעניין אותי היה רחוק, רחוק בתחומים אחרים. 
הרגשתי לחץ, בדידות, בלבול, לא היה לי עם מי לדבר שבאמת יכול היה להבין לליבי ולהבין את כל הסמטוחה שהתחולל בנפשי אלפי קילומטרים רבים מבני-משפחתי שאז כבר עלו לארץ. 
יושב ומשלם ביוקר על בחירות שנעשו בצורה לא מעמיקה, ללא התערבות מקצועית וללא התאמה אישית אותנטית. 
איפה היו המאמנים של אז? לא היו! 
היה פסיכולוג "יעני תעסוקתי" שמלבד שהיה איש מאוד נחמד לא הצליח לשפר את מצבי במילימטר.

היום, בעידן "מילניולס", הצעירים בני 20 +\-, המצב שונה. 
העולם דיגיטלי והווירטואלי הרבה יותר מורכב, המידע והאפשרויות חובקות עולם, המידע הוא ללא גבול ונונ-סטופ, הבחירות עוד יותר קשות. 
בשביל הישראלים אפשר להוסיף אלמנט חשוב של "דחיית שלבים בדרך", כי רבים מהם בוחרים בשנת שרות לפני שרות הצבאי, שרות קצונה בתוך הצבא, לעשות כסף אחרי הצבא וטיולים בחו"ל פותחי-עולם שם יבזבזו את אותו סכום כסף שעמלו לאסוף... חוזרים ארצה עם הרבה חוויות וניסיון חיים באמתחתם אך עם מעט מאוד התעמקות עם "מה אני אעשה שאהיה גדול?"...

זה המקום שהאימון האישי יכול לעשות הבדל מאוד, מאוד משמעותי. 
הייתי אומר שאנחנו המאמנים האישיים צריכים לעשות את עבודתנו נאמנה ובשליחות למען הדור הזה, שהוא חכם יותר, טכנולוגי יותר אך, בגדול, מבולבל יותר ומחויב פחות. 
האימון האישי הוא הכלי פר-אקסלאנס, להבהיר, להקדם ולהעצים את הדור הזה של צעירים שהפוטנציאל שלהם הוא גדול בהרבה מהיכולת שלהם להחליט עבורו. 
האימון האישי עם מאמן מנוסה, משכיל, רגיש ובעל ניסיון-חיים מביא ל"מילניולס" הנפלאים האלה ערך שלא ימצאו בקלות במקומות אחרים: הצבת מראה, העמקה לאוצר החוזקות בתוכם, שיח יצירתי ופתוח לאפשרויות שלהם, יכולת לקבל החלטות המתאימות לאופיים, מיקוד במטרה, בניית תוכנית מותאמת, המון הקשבה, המון עידוד, המון של "יש עם מי לדבר", והרבה מפרי-ניסיון החיים.

אני קורא ל חבר'ה המצוינים שעברו את שנת ה 20 לחייהם ומתסכלים על שנת ה 30 בעיניים, לחשוב איך האימון יכול לפגוש אותם, ברוח הציטוט האהוב עלי כל-כך המיוחס להווארד תורמן:
​​
"Do not ask yourself what the world needs. Ask yourself what makes you come alive, and then go do that. Because what the world needs is people who have come alive."

יום ראשון, 4 ביוני 2017

הסיפור שלך=הנכס שלך

לא תמיד ידעתי להעריך את כוחו של סיפור. 
בוודאי למה שאני קורה "הסיפור שלי". 
זה משהו שהתוודעתי אליו רק כשהגעתי לגיל 40 בערך, קודם לכן הייתי קצת עסוק עם "סיפורים של מישהו אחר". 
זה המצב של הרבה מאיתנו, לדעת לזקק את ה"סיפור האישי" שלנו אינו דבר קל: יש התנגדויות רבות, דאגות רבות, לחצים רבים, וכמובן, ההשפעה של החינוך, תרבות ומשפחה שבהן גדלנו.

ה"סיפור שלך" הוא הדבר שאנשים מנסים לגלות בך, אפילו אם זה לא דבר שמורגש או אפילו במודעות שלהם. 
כשנמצאים בראיון לעבודה, בליינדייט, בכיתה ובישיבה כלשהי, אנשים תמיד מנסים להבין "מה הסיפור שלך", ובמילים אחרות, מי אתה, מה אתה אומר או מייצג, איך אתה נראה וכדומה, ואיך כל זה "מסתדר להם" אם מה שלדעתם אמור להיות, צריך להיות, חסר שהוא לא יהיה...

זה אינו מופשט הדבר הזה שקוראים לו "הסיפור שלך", זה דבר מאוד אישי, ייחודי, הוא מורכב מאלפי פרטים קטנים ונעלמים מהעין ומהמודעות. 
אבל הוא שם. 
ה"סיפור שלך" הוא נכס, למרות שאנחנו לא תמיד מבינים מה כל-כך חשוב בו, כי הרבה פעמים בחיים אנחנו מנסים להיות כמו "מישהו מצליח", "מישהו עשיר", "מישהו חכם" , וכו'. יש דרכים רבות לגלות את ה"סיפור שלנו", והעניין הוא שאף פעם לא "נגיע ליעד" כי הוא תמיד משתנה, מילימטרים אולי אבל תמיד, כל הזמן.

לגלות את הסיפור שלנו זאת עבודה אבל היא גם כיף! 
כי ברגע שתפסנו את העיקרון, גם התחלנו ללמוד על מה חזק אצלנו, מה דוחף אותנו קדימה ומה מעכב אותנו, מה "עושה לנו את זה" ומה מדכא אותנו, עוד ועוד..
.
לא נפסיק לגלות את הסיפור שלנו. נקודה. איך, מה, מה מתי? על זה בהמשך...

יום ראשון, 24 באפריל 2016

האם עוד פעם נגיד "בשנה הבאה בירושלים? עד מתי?

יש לי שתי תשובות לעצמי בנידון, לראשונה, "כן", לשנייה, "עד נשימתנו האחרונה".

תמיד הוקסמתי מה "לשנה הבאה" הזאת שבאה בסוף הסדר, תמיד היה אצלנו וויכוח מתי שרים אותה כי בהגדה של אבי זה היה יותר מוקדם בסדר ובהגדה שלנו יותר מאוחר.
היום זה לא ממש מעניין אותי, הוא יכול להיות גם בהתחלה מבחינתי אבל, מילא, נשאיר אותו בסוף, מי אני שאשנה סדרי עולם של הסדר שכבר רץ מאות שנים.
כילד, ה"לשנה הבאה" היתה עבורי מלאת התרגשות של "ישראל", "עליה", הרפתקה, "משפחה מיסתורית"- סבא וסבתא בירושלים ,שלא ממש הכרתי אותם- ועוד מיליון בני- דודים שלא ידעתי בדיוק מי הם.
כשגדלתי קצת ה"לשנה הבאה" קבלה משמעות הומנית יותר, של שאיפה לשלום, לצדק ויושר בעולם.

היום נראה לי שאני לא שם וגם לא שם.
כנראה זה הגיל, הייתי שמח מאוד להגיד שזה "תבונה", אבל אני לא מכיר שום "מדד תבונה" בעולם ואף פעם לא נבחנתי.
אך היום ה"לשנה הבאה" היא לא פחות משמעותית עבורי, יש בה משהו אישי יותר, פנימי יותר, סוג של בחירה בחיים בדרך בחירה באופטימיות בחיים.
העם היהודי, שכל-כך קשור לעבר שלו- (אולי קשור מדי?), ואני, שבוער בי ללא הפסק הדחף לחקור את העבר, לתעד ולהבין אותו (אולי יותר מדי?), עם התקווה להבין אותו (האם יש סיכוי לכך?), איך העם היהודי ואני מסתדרים עם החיבור הזה גם עם העבר וגם עם העתיד?

הרב דוד הרטמן, מהוגי הדעות היהודים האהובים ביותר, פעם כתב את דברים הבאים:

האמירה "לשנה הבאה בירושלים" היא הצהרה בדבר אמונתנו בעתיד, ביכולתו של המחר להיות שונה מן האתמול.
החיים אינם רק ההווה- העתיד הוא אמיתי!...
סיפור יציאת מצרים מחדיר בנו את האמונה במחר חדש.
החיים אינם מתמצים במחזוריות אינסופית שאינה ניתנת לשינוי.
אם יציאת מצרים היא אפשרית, הרי הכל אפשרי... זה הרעיון של המשיחיות- האמונה שהכל עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב.
לכן פסח הוא לילה לחלומות נועזיםחזונות על מה שבן אנוש יכול להיות, על מה שהחברה יכולה להיות, על מה שאנשים יכולים להיות, על כך שההיסטוריה עשויה להתהפך.
זוהי משמעות של האמירה, "לשנה הבאה בירושלים"."

לדעתי, לכל אחד יש את ה"ירושלים" שלו, אין אדם שלא נזקק ל"ירושלים", ה"ירושלים" המסמנת תקווה, אמונה בחיים.
אני מוכן להיות מיסיונר של ה"ירושלים" הזאת, להזכיר לעצמי ולהעביר גם לאחרים.

לשנה הבאה בירושלים. לחיים!

יום שני, 28 במרץ 2016

​מה מניע אותך?

מיליארדי דולרים מושקעים מידי שנה במחקרים, סדנאות, תכניות וייעוצים על מנת לברר מה מניע עובדים לעבוד טוב יותר, קשר יותר, ארוך יותר.
כנראה שזאת השקעה כדאית לארגונים כי אחרת איך מסבירים שכל שנה התקציב הולך וגדל?
הרי שומעים חדשות לבקרים ש"המשאב החשוב ביותר הוא המשאב האנושי", ודברים מהסוג הזה...

לא נעים להגיד, אבל אני חושב שמרבית הכסף הזה די יורד לטמיון, ויש כל מיני סיבות לכך, אני אתמקד באחת:
מה שמניע אותך לא בהכרח מניע אותי, מה שהניע אותי אתמול לא בהכרח יניע אותי מחר!
לדעתי, הנעה זה משהו מאוד אישי, מאוד סובייקטיבי, ישנם גורמים פסיכולוגיים, תרבותיים, אישיים וכאלה שלא תמיד ברורים גם לנו המשפיעים על ההנעה של עצמו, מה מקפיץ אותנו מהמיטה בבוקר, מה גורם לנו לחרדות, מה ממלא אותנו תשוקה חבל- על-הזמן, ומה מעיק על הנשמה עד כדי-כך שאנו חולמים רק לברוח כמה שיותר מהר וכמה שרחוק יותר.

הדבר שקוראים לו "הנעה עצמית" מצריך מודעות לעצמך, התבוננות בעצמך, במחשבותיך ובפעילותך על ציר הזמן, היא דורשת ממך להיות כן עם עצמך, "להשתמש במראה" ולעתים גם עם  היכולות של גורמים חיצוניים שיכולים לשאול, להקשיב ולשקף.
כדאי מאוד להכיר את עצמך ומה מניע אותך על מנת שתוכל להיות כל מה שאתה רק חלום להיות.

אז...מה מניע אותך?​

יום חמישי, 17 במרץ 2016

מה תכנית הפעולה שלך?

“Unless commitment is made, there are only promises and hopes; but no plans.” 
Peter Drucker

זה מדהים כמה צמד המילים "תכנית פעולה"  אינו דבר מובן מאילו.
אני בטוח שגם אתם מכירים את התופעה השכיחה של דיבור ודיבור, התלבטות והתלבטות, ניתוח וניתוח, חלופה אחר חלופה אבל....פעולה?
גורנישט!
את זה ראיתי מאות שעות ב"קליניקה", כמו שאומרים, במסגרות של אימון אישי ועסקי.

תכנית פעולה היא דבר אינטואיטיבית אבל רק אחרי שקצת "מסדרים את הראש", מחליטים "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון", יודעים מה רוצים בסוף על מנת שנתחיל בהתחלה. 
תכנית פעולה היא ת'כלס רק כאשר יש לנו מטרה, ומטרה שהיא נכונה, כדאית ויש מאחוריה מחויבות.
בלי מחויבות יכול להיות לך שיחה יפה, רעיונות מדליקים ו"מגניבים", אפילו התרוממות רוח. 
רק כשיש תכנית פעולה הדברים מתחילים לזוז. 
אפשר לאומר שתכנית פעולה היא היוצרת של המציאות. 
רעיון רציני= רעיון טוב +תכנית פעולה + מחויבות.

קדימה לפעולה!

יום שני, 29 בפברואר 2016

יזמים : אל תשליכנו לעת זקנה!

בזמן האחרון אני נמצא הרבה עם אנשים זקנים, קודם כל עם הורי, בני 93 ו 87. 
שני אנשים עם אינטליגנציה גבוהה, שחיו חיים מלאי תרבות והגשמה, אבל היום... למרות שתודה לאל זכיתי להורים שעדיין צלולים ומתפקדים, הזקנה עושה את שלה וחיי היום-יום נעשים קשים יותר ויותר. 
זה כנראה מעגל החיים, הטבע עושה את שלו. 
השבוע יעברו לגור לידי, בקדימה-צורן, פרויקט לא קל בלשון המעטה, וכזה שעם הקושי גם בא הזכות.

אך יש את הטבע וגם את ה"לא טבע", דברים שאינם שייכים למחזור החיים, כמו כל נושא ה"טכנולוגיה", ויותר ספציפית, טכנולוגית המדיה והתקשורת. 
כאן בstart-up nation, שאנו כה גאים בה -ובצדק, אני חש פער עצום ביכולתנו לפתח דברים מרשימים ויצירתיים לכלל האוכלוסיה ורמת ההתחשבות ואכפתיות שלנו שכולם יהנו מהמהפכות האלה. 
אני מדבר כרגע על אוכלוסיות המבוגרים בישראל- כמה ועד כמה הם נהנים מאותן הברקות מרשימות?  

בסוף שנת 2013 חיו בישראל 865.6 אלף תושבים בני 65 ומעלה, שהם 10.6% מתושבי המדינה. 
עם קום המדינה היוו בני 65 ומעלה רק ארבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה. על פי תחזיות האוכלוסייה, עד שנת 2035 יעלה חלקם באוכלוסייה ל-14.6%. 
עד אותה שנה אוכלוסיית בני 65 ומעלה תכפיל את עצמה ותמנה כ-1.66 מיליון איש. 
זה נכון, כמובן, שגיל 65 הוא עדיין צעיר בעידן שלנו, ויש בין האוכלוסיה המבוגרת אלפים שכן הצליחו להתמודד מהתקדמות הטכנולוגית ולקדם את איכות חייהם, בלי קשר לגיל. 
אך חוששני, שהמספרים של קשישים- בוודאי בגילאים המתקדמים יותר-שאינם נהנים ואף ניזוקים מהפער הזה הרבה, הרבה יותר גדול. 
הם נשארו "נטולי טכנולוגיה", וההשלכות החברתיות הן די קשות, אם עוצרים לחשוב על זה. 
יש לי את זוג הורי היקרים כדוגמא מצוינת:


Displaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpg
Displaying IMG-20160117-WA0003.jpg
1.   מהפכת הסלולר- הסמארטפון מבלבל לא רק את הקשישים אבל אין ספק שקשישים רבים הם די חוסרי אונים מול המסכים הקטנים, ה touch שממש לא עוזר להם- איפה בדיוק ללחוץ? מה זה אומר? איך מורידים, איך עוברים בין אפליקציות, למה זה לא עובד לי, "אחכה לנכד שלי שיגיע", ועוד... 
העולם של טקסטים ווואטסאפים- כמה חשבו על האדם המבוגר שבנו את הממשקים האלה?

2.   אינטרנט- אני לא יודע איפה אני הייתי היום בלי הגוגל שלי- אבל ההורים שלי וכמותם? הם לגמרי מחוץ לעניינים, מזמינים את כולם להיכנס לאתר הזה, לדף הבית ההוא, להוריד טפסים ולשלם חשבונות באתר, לעשות לייק ועוד לייק- איפה ההורים שלי בדיוק יעשו את הלייק שלהם? ומישהו פעם עצר וחשב כמה זה יכול להיות מאיים לקשיש שלא עשה את המעבר למחשבים, שכל העולם סביבו עובד מזה שנים עם הקופסאות האלה עם דסקטופ מלא אופציות שאף אחד לא יודע מהן ולשם מה, הורי- ולא רק הורי- לא שם... 
פעם לפני כרבע מאה אבי שיתף אותי: לפעמים אני רואה ילדים קטנים, פקידים פשוטים ואנשים שלא למדו כלל עובדים על מחשב, ואני? אני לא יודע איפה להתחיל! 
אני, שיש לי שני תארים באוניברסיטה, שנשאתי דברים בפני אלפי אנשים, ניהלתי בתי-ספר עשרות שנים, כתבתי מאות מאמרים, אני מרגיש שאני לא שווה כלום בעולם הטכנולוגי הזה!" 
אז, לפני רבע מאה, אבי היה רק בן 68...

3.  מענה קולי לקבלת מידע- חשבתם פעם מה זה לקשישים רבים להתמודד עם ה "לחץ 1", לחץ 2", "אם זה בעניין זה אז....ואם לא..."- רבותי, מישהו חשב על אנשים יותר מבוגרים שאולי לא שולטים בקצב הזה שבו מקריאים את כל רשימת האופציות רק לברר מידע, לשאול שאלה ולקבל מענה אנושי?

4.  טלוויזיה- זה אולי הדבר הטיפשי והמעצבן ביותר שראיתי בנושא הזה- תגידו, מישהו יכול להסביר לי למה ה"שלט החכם" של חברות הכבלים מכיל לא פחות מ 20-30 כפתורים? למה ולשם מה? מקבלים כסף על מספר הכפתורים בשלט? 
הורי- ואני מבטיח לכם לא רק הורי- "מאבדים" את התמונה, כי לחצו על הכפתור הלא נכון, לך תבין על מה לחצו ואיך לצאת מזה, ועוד בטלפון!
 פשוט אף אחד לא חשב על הקשישים, שדווקא הם יותר מכל אוכלוסיה אחרת, יושבים מול קופסת הטלוויזיה על מנת להפיג קצת את הלבד, את הבדידות, ודווקא הם צריכים ללמוד ניתוח מערכות על מנת להעביר תחנות!

יש עוד ועוד, אתם מבינים את זה לבד, אין צורך בעוד דוגמאות. 
זה עולם של צעירים וככל שהעולם נהיה יותר מבוגר היזמים שלנו מחפשים את היותר צעיר, היותר מהיר, היותר מבריק והיותר "מגניב". 
והקשישים? מישהו בכלל יחשוב עליהם שיפתחו את הגאדג'ט הבא?
"אל תשליכנו לעת זקנה". דווקא אתם היזמים שלנו, אל תשליכנו לעת זקנה, כי לכם יש את היכולת לעשות את ההבדל עם הטכנולוגיה שלהם. אם רק תרצו.

יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

מחר לפני 12 שנים היתה הראשונה...

מחר לפני 12 שנים,ב- 1.1.2004,העברתי לראשונה שיחת אימון לאדם אחר. 
הוא היא ה"קרבן" ראשון שלי. חששתי מאוד לקראת השיחה הזאת, כמו שרובנו מתרגשים לקראת כל דבר שעושים בפעם הראשונה. 
הוא היה מנהל פיתוח עסקי בהיי-טק ואניהייתי מנהל פיתוח עסקי לשעבר בהיי-טק ומאמן "ביז-בז", כמו שנהגנו להגיד בסלאנג הצבאי של אז. 
חששתי שמא הלקוח ירגיש שזה לא כל-כך לעניין, שאני לא כל-כך לעניין, שכל מה שלימדו אותי ושבו התנסתי גם כמתאמן אישי בעבר אצל מאמן וותיק, כל זה ייווכח לקשקוש בלבוש, ללא ערך.


זה לא קרה, לשמחתי, כל החששות האמונות המגבילות התבדו. 
אני זוכר את ההתרגשות שלי שראיתי שמה שאני שואל והדרך שבה אני הלכתי בשיחה גרמו למתאמן לעצור, להרהר, להעיז לחשוב קצת שונה ולהתחיל לקחת אחריות על פעילות. 
זאת היתה הראשונה ואת החוויה הראשונה אנחנו אף פעם לא שוכחים, נכון?
מאז, נפלה לי הזכות להיות מאמן למאות אנשים ביותר מ 5000 שעות. הוכחתי לעצמי אז, וזה היה דבר שלא היה לי ברור לחלוטין, שיש בי ערך מקצועי רב לתת לאנשים בקידום חייהם המקצועיים והאישיים. 
התוודעתי לעובדה המשמחת מאוד שאני יכול להיות מאושר בנתינה לאחרים בעשיית דבר שכנראה טבוע בי ב-די. אנ. איי, משהו שעליו גדלתי בלי להרגיש, בדרך חשיבה והוויה שלא תמיד ייחסתי לה את החשיבות הראויה.

כרגע, מספר שעות לפני יציאתה של שנת 2015 וכניסתה של שנה חדשה לעולם, אני מוצא את עצמי במצב רוח מאוד מהורהר. למרות ההישג האישי הגדול שהיה לי אז, לפני יותר מ 12 שנים, לעבור מעבודה שלא סיפקה אותי לעיסוק כזה מבורך ותורם, משהו פנימי זז הלוך ושוב ושואל: איך לגעת ביותר אנשים, לסייע ביותר מצבים, להיות שם כקטליזטור ליותר פרויקטים, יזמים ומנהיגים השואפים להביא שינויים גדולים מתחת ידם? 
האימון האישי, הקוצ'ינג, על כל גווניו ושיטותיו, הינו ללא ספק כלי מלא-עוצמה, כלי המאפשר שינוי והגשמה אישית בצורה בלתי רגילה. 
רק מחשבה מהירה ונקודתית על חלק מאותם עשרות רבות של אנשים שהגיעו אלי לתהליך ויצאו משם עם הבהרה, מיקוד, תקווה, אסטרגיות פעילות חדשות... 
לא לדבר על היעדים שהוגשמו ועל המיזמים והמעברים שנולדו מתוך התהליך ובניית מערכת היחסים האימונית...כל אלה מסבים לי עונג רב. 
האימון הוא פלטפורמה של שינוי בין הטובות- אם לא הטובה ביותר- שאני מכיר. 
דרך האימון שינתה לי את החיים והיא מסוגלת לחולל שינויים רבים וטובים לעולם שלנו, והעולם שלנו דורש שינוי עמוק בדרך שבה הוא מתנהל.

אני תוהה בדיוק איך לגעת ביותר למען יותר... בינתיים מה שנותר הוא לאחל לעצמי שב- 2016 אצליח להרחיב הרבה יותר את הדרך הזו-למרות התהייה- ושיתאפשר לי לתת מה שיש לי לתת לאותם האנשים הרבים "אי-שם" שיכולים להיעזר ולצמוח ב"דרך האימון" לכל מי שהם רוצים ויכולים להיות!

ושלכולנו תהיה 2016 שבה נדע לסמן את ה"שרשראות הכובלות אותנו", הרי הן המחשבות המגבילות שבתוכנו, חוסר הפרגון וחוסר הביטחון החוגגים בתוכנו, והמחשבה "הקטנה" החוסמת את הדרך ל"מחשבה הגדולה". 
ברגע שנדע לסמן כבר נהיה בתחילתה של דרך חדשה, מלאת-אתגר, התרגשות והגשמה....דרך צלחה!

יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

שעבוד לכסף - סרטן שקט, אלים וקטלני

אני לא יודע אם וכמה אמרתי את זה בעבר אבל אני הולך להגיד את דעתי כאן ועכשיו, חד-משמעית, ללא מורא, בושה וחשש: כסף יכול לחרפן את האדם עד המוות, הוא "גל טרור" גדול מכולם, "סרטן בנשמה" שממית את נפשם של מיליארדים של בני- אדם כל שנה!

למה אני מתכוון? כמובן, לא לשטרות האלה שאנחנו מעבירים מיד ליד כל היום (או לא), וגם לא להעברות המהירות האלה מ"חשבון שלך" באתרי האינטרנט ולא כל היוצא מכך. אלה רק דברים טכניים, אינרטיים, להם אין שום כח קיומי של ממש, ברוב המקרים. 
אני כן מתכוון למה שאנשים עושים עם המושג הזה של "כסף" כשדוהרים אחריו בעוורון ובשיגעון בלי לעצור ולבדוק לאן מובילות רגליהן ומחשבותיהן. למשל:
· אנשים צעירים הבוחרים ללמוד מקצועות באוניברסיטה שבהם אין להם שום עניין או כישורים כי...זה יכול להביא הרבה כסף (אולי) בעתיד.
· אנשים שמתחתנים עם אדם ללא אהבה, נשארים עם בני זוג נוראים ולעיתים גם אלימים, מחפשים "חברות" אצל אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם, נשארים בעבודה שבה סובלים ואף יותר מזה, מוותרים על רצונות וחלומות חייהם, "מתקרבנים" בבית כי לטענתם "אין ברירה", ועוד, ועוד. ורק בגלל סיבה אחת-----כסף!!


ברור, שלא מדברים רק על הכסף לבדו אלא מה שהוא מסמל: כוח, השפעה, סטטוס, ביטחון, הצלחה. 
מדברים על הדהירה אחרי משהו שהכסף מסמל, אבל בזה ממש איבדו את הצפון כי כל הדברים האלה הם בני-חלוף, כל הדברים האלה מובילים ל"מנהרת החומרנות", מנהרה שרק מובילה לתוך עצמה, סביב עצמה, ולאן היא בדיוק מגיעה, מישהו יכול להגיד לי? לאושר, לסיפוק ולמשמעות אמיתית בחיים? תראו לי בבקשה...
וכאן בוודאי יתקוממו כל הסקפטיים ויגידו עד כמה שכסף קונה את כל הדברים החשובים בחיים כמו זה וכמו ההוא, בלי להבין שלא הכסף הוא הבעייה, כי ברור שאי אפשר לחיות בחיים האלה בלי כסף בכלל, אלא אורח חיים שרץ אחריו, שמתכנן סביבו, שמלמד אותנו שרק דרכו ניתן להשיג את מה ש"חסר", ושגרוע מכל, אורח חיים שמעריך אנשים לפי הכמות הכסף שיש לו  או אין לו (או מה שחושבים שיש או אין לו), דרך חיים וערכי חיים "עקומים"  שהתחלחלו עמוק לתוך נשמתנו בארצות השבעות, ואנחנו בכלל התבלבלנו מהו עיקר ומהו טפל...

אני זוכר כילד בארה"ב, אי שם בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, שאנשים דיברו אחרת, לפחות חלקם, או כך היה נדמה לי. 
היו רבים וטובים שהיו אמיצים מספיק לקרוא תיגר על ה"אוטומט" הזה, שעשו נסיונות שונים- לפעמים בהצלחה ולפעמים בכישלון- לצאת מתוך הקופסה המסוכנת הזאת. נכון, עברו כמה שנים והשתנו כמה אנשים, אבל היכן התינוק והיכן המים בסופו של דבר?

זה מחריד אותי לחשוב על מה שנהפך כ"סטנדרד" בניהול החיים אצל כל-כך הרבה אנשים עם ראש טוב על הכתפיים, ציונים טובים במבחנים, אנשים צעירים הבאים מעמדות זינוק טובות בחיים. 
אני כל-כך מעט שומע על אהבה, על משמעות, על נדיבות, על נתינה, על בריאות, על קשר אנושי וחברות, על עזרה הדדית, על קשר משפחתי אוהב, על הרחבת אופקים, על יזמות לטובת החברה, על יצירת שלום, על שירה, על ספרים, על לימוד לשמע, על להיות ולהעמיק בטבע, על יצירת דרכי שלום.... ואני כל-כך הרבה שומע על להשיג, לשדרג, לקנות, לצבור הון, להשקיע,על לנצח, על "תנאים", על "הכנסה פאסיבית", על להראות טוב, על מספר החברים בפייסבוק, על אקסיט, על אופציות, על עוד דרך מהירה לחלום לעשות "מכה באינטרנט ,על סלפי, ועוד סלפי, על כמה כסף צריכים "לחיות טוב", בלי להעמיק במה זה בדיוק "לחיות" ומה זה בדיוק "טוב...אנחנו כל-כך קנינו את הסיפור של "בעל המאה הוא בעל הדעה" שלא שמנו לב שהחליפו לנו את התוכנה ושהחשיבה שלנו התחרפנה לגמרי. 
קיבלנו "תורה" מבלי לדעת איך היא נכנסה לנו לוורידים- כסף קונה הכל, כסף הוא הדרבון האולטימטיבי לחיים.

לאחרונה ,קראתי על מחקר מאוד מעניין, מאת דר. אדווארד דצ'י באוניברסיטת רוצ'סטר בארה"ב, שבו הוא חקר את נושא המוטיבציה והנעה לפעולה. לאחר מחקר של 40 שנה, לפי דר. דצ'י, המסקנה שלו ברורה: גישת ה"מקל והגזר" לא עובד. 
הרעיון שתקבל יותר כסף ואז תעשה יותר, או שתעשה בשביל כסף, פשוט לא עובד לעומקו של דבר. באחד הניסויים של דצ'י, לקחו קבוצה של אנשים שמאוד אהבו לעשות תשבצים, פשוט כי אהבו ונהנו מזה, נתנו להם תשבץ אחרי תשבץ לפתור וכך היה לאורך זמן רב. 
אז התחיל לשלם להם לעשות יותר תשבצים. 
גם זה רץ לתקופה אבל אז, הפסיק לשלם להם. היינו מניחים שאותה קבוצה היתה חוזרת למודל הקודם, כן? שיחזרו לפתור תשבצים כמו קודם, בלי כסף. אז לא...זה היה בדיוק הפוך, הם הפסיקו להגיע ואיבדו עניין בתשבצים.
מה שהמחקר מלמד, ועוד הרבה מחקרים אחרים בתחום, הוא שיש "מוטיבציה פנימית" instrinsic motivation, שלא קשורה כלל לדברים כמו כסף אלא ליצירת סיפוק ממקום אחר, ויש  מונח, שאותו מכנים, "מוטיבציה חיצונית", external motivation, שם הרי ה"כסף" שלנו נמצא במצבים כאלה.

בקיצור, הדברים המניעים אותנו מבפנים, הם הם הדברים שחייבים להכיר, לטפח ולהוקיר יותר מכל דבר אחר, הם הדברים שאין להם שום קשר לכסף וכל התעשייה והעוורון שהתפתחו סביבו. 
כל-כך חבל שדורות שלמים גדלים ומתחנכים בלי לדעת איפה התינוק ואיפה המים.

" כסף הוא משרת טוב ואדון רע", כבר נאמר לפני מאות שנים. רק החיים שלנו הם כאן ועכשיו והם נגמרים לנו בקצב מסחרר. האם ניתן להחזיר את השפיות ולהתבונן אחרת בחיינו ומה באמת חשוב?


יום שלישי, 3 בפברואר 2015

במאסטרמיינד שואלים שאלות נוקבות....תוך כדי תמיכה

באחד ממפגשי המאסטרמיינד שהנחתי בארגון מסוים ראיתי בפעם המי יודע כמה, עד כמה מנהלים ובעלי עסקים אין להם מאסטרמיינד או שום דבר שמתקרב לזה...
הם בדרך-כלל רצים אחרי הזנב כמו שאומרים בהיי-טק, "לדלוור", מהמילה to deliver, יעני, להביא את התפוקה המבוקשת בזמנים המטורפים שהקציבו.

הפעם היתה מנהלת צעירה שסיפרה על אדם בצוות שלה שתפקד ללא מוטיבציה זמן ארוך, לאף אחד לא היה זמן להרבות בתשומת-לב ניהולית לאדם הזה, התוצאות היו בינוניות ואף אחד לא היה שם להרים את הדגל ולהגיד מה שהיה ברור: שצריכים אומץ לצאת מאזור הנוחות, גם של המנהל וגם של העובד. 
אומץ ותכנית.

נכון שלי היה חלק נכבד בדינמיקה, כמאמן עסקי עם ניסיון רב, אבל רק החיבור למאסטרמיינד, של מנהלים אחרים בחדר הביא את הנושא לחוד החנית של דרבון לעשייה ולקיחת אחריות.
הייתה זו דוגמה מצוינת כיצד האימון משתלב עם המאסטרמיינד היכן ששואלים שאלות נוקבות, אבל מתוך "ביחד" עם אמפתיה וגם תמיכה. ובכך ה soft skills הם מאוד "קשים", חותכים ועוצמתיים.

חסר מאסטרמיינד אותנטי למנהלים ובעלי עסקים. 
חסר מאוד.


יום שלישי, 20 בינואר 2015

מתי בפעם האחרונה לא עשית כלום?

המאמר הזה מטה ריתק אותי, כי הוא מצביע על משהו שלא טרחתי לתת עליו את הדעת אף פעם- האם אני נותן לעצמי זמן לא לעשות כלום?

אני יודע שאני גרוע בזה, כי תמיד יש לי 10 דברים שמעניינים אותי לעשות בכל רגע נתון ואף אחד מהם הוא לא "לא לעשות כלום", נראה לי "פשע" לבזבז זמן ככה סתם...
אבל ישנם מחקרים שמראים שדווקא זה מה שחשוב לנו להרגיש רעננים, לא לנסות להספיק יותר אלא לנסות להספיק קצת פחות- ובכך להיות ערניים יותר, מאורגנים יותר, יצירתיים יותר וגם קצת חיוביים יותר.

הערך שבלא לעשות כלום. האם עוד כלי להתמודדות בעולם שלנו הטובע בעודף מידע, משימות ותקשורת?


יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

הערך באימון למנהלים: כל אחד עם הזוית שלו

לאחר כמעט 11 שנים ואלפי שעות של אימון אישי למנהלים ובעלי- עסקים אני מוצא את עצמי שואל את השאלה- "מה בדיוק האדם הזה לוקח הביתה מהתקופה הזאת של האימון?"...לא תמיד יש לי תשובה ברורה לעצמי, לפעמים אני מפחית בערך ופתאום אני שמח לראות שטעית, ולפעמים אני רואה התקדמות עצומה והלקוח לא כל-כך רואה את זה...ככה זה..

החלטתי להביא כאן עדות שקבלתי לפני מספר ימים מאדם שבאמת חשבתי לעצמי שאולי לא ממש תרמתי מספיק...ושמח לראות שהתבדיתי!
לרוני שלום,
בתום תכנית האימון אתך רציתי להודות לך ולספר שאני מאוד מרוצה ממה שעברתי ביחד אתך!
האמת היא שלא ידעתי בדיוק למה לצפות, זה היה חדש לי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא "עוד הדרכה או ייעוץ"… מצאתי את עצמי חושב עם עצמי, מדבר עם עצמי וגם מקשיב לעצמי בדרך אחרת.
בעולם שלי הכל זז מאוד מהר ולחוץ ואין את הזמן להסתכל כאילו מבחוץ על כל הדברים האלה.

למדתי את ערך הפתיחות, מה קורה שאתה לומד לפתוח דילמות, לבטים, אתגרים וקשיים, ביחד עם אדם מיומן ומנוסה, גיליתי שיש פה ערך מוסף, אחר, עובד, מקדם, ובעיקר מפתח!
אני בהחלט רוצה להמליץ להמשיך את העבודה אתך עם אחרים בחברתנו, גם במסגרות נוספות, המפגש השבוע שלנו יחסר לי אבל אני בטוח שזה לא "שלום" אלא בהחלט "להתראות!"

אלכסיי יזראילוב
סמנכ"ל מכירות
קבוצת דולינה


יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך לשרוד פוליטיקה ארגונית

כמה חבל שכל-כך הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים אנושיים מבוזבזים על הישרדות בתוך פוליטיקה ארגונית! 
במאסרטמייינד, מנהל אחד סיפר איך שמצא את עצמו בין הפטיש והסדן: אם הוא ידחוף את ההחלטה המקצועית הנכונה ייתקל ישירות בעימות עם מנהל הכספים, אם לא אז ימצא את עצמו במבחן אמינות מול המנכ"ל...
והמנכ"ל מטפח את מנהל הכספים ו"חותם" על כל מילה שיגיד.
חברי המאסטרמיינד הצליחו לשקף לחבר הזה זוויות שלא ראה, גם לתת תמיכה למקום הלא טוב "באמצע" ולהביא אותו למקום שייקח צעדים אמיצים וגם חכמים בנידון. 
איך להיות חכם ולא בהכרח צודק, איך לשרוד את הפוליטיקה וגם להצליח במקצוע...