בשבוע שעבר נכחתי במפגש משפחתי "גניאולוגי"- זה היה מצד המשפחה שכמעט לא ידעתי על קיומה עד לפני כמה שנים (משפחה של סבא שלי), וזה היה פשוט מרתק! 50
איש מכל הדורות, גילאים, רמות השכלה, רמות סוציו-אקונומי, דתי-חילוני, ימין- שמאל...
כולם היו וזה היה פשוט מחמם את הלב...
אבל למה בעצם?
מה זה כבר חשוב הדבר הזה?
למה לא להניח להיסטוריה שתהיה היסטוריה ותו לאו?
בשנים האחרונות עסקתי מעט, בין היתר, בלימוד על העצים המשפחתיים השונים של משפחתי, אחרי הכל, על ההיסטוריה של המדינה, הציונות והעולם כולנו לומדים ואפילו נבחנים עליהן—אבל לגבי ההיסטוריה של היחידה שיותר קרובה אליך מכל דבר, כולל מטען ה dna שמרכיב אותך, המשפחה- על זה לא עוצרים ללמוד ולשמוע (אולי עסוקים מדי בלברוח ממנו?)
למדתי הרבה מהעיסוק המזדמן הזה, אבל יותר ממה שלמדתי התחלתי לשאול שאלות ולדמיין את האנשים שיותר מכמה מילים עליהם לא יודע וגם כנראה לא אדע לעולם.
אני חושב הרבה על מה קבלתי מהסבא והסבתא האלה שנרצחו על ידי הנאצים, ועל ידי הזוג האחר, נצר למשפחות די עניות, עד דור 10 בישראל (דרך ירושלים וחברון), לעתים חרדים עד כאב ולעתים הכי שמאל שאליו תוכל להגיע מבלי ליפול מהמפה.
חשבתי גם על "מרד הניעורים" ומה זה עשה להם, מה זה עשה לי כשאני כבר מזמן לא נער.
נזכרתי בסיפור החסידי היפה הזה:
"מסופר על רב חסידי אחד שירש את ההנהגה בחצר אביו.
מיד התחיל להכניס שינויים במנהגי הקהילה- שעות התפילה השתנו, המנגינות הישנות והמוכרות הוחלפו בחדשות וכל הלאה.
כעבור זמן ניגשו אליו וותיקי הקהילה, נאמניו של אביו, וביקרו אותו: "מדוע אתה משנה את מנהגי הקהילה, מדוע אינך בדרכיו של אביך הצדיק?" הביט בהם הבן וענה: " להפך- אני נוהג בדיוק בדרכו של אבי! כשם שהוא, כאשר הוא הגיע להנהיג את הקהילה שינה ממנהגי אביו, כך גם אני חורג מהמנהגים שלו".
אין לי ספק שאני מאוד רחוק מהורי בכמה דברים מרכזיים, ואין מה לדבר מהדורות הקודמים, אבל... אולי בכל זאת... אני לא כזה רחוק כמו שחשבתי?
--
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה