הייתי הלבן היחיד בין שחורים...."לא פחדת?"

בנסיעת ההתנדבות-תרמילאות שלי באוגנדה באמת לא ראיתי יותר מדי אנשים עם עור לבן. אולי 7, אולי 8, אולי 10, לא יותר, ופה מדובר ב 16 ימים. למעשה, זאת עובדה שחשבתי עליה רק בדרך הביתה במטוס שכבר היו אנשים שעורם היה שחור פחות או ולבן ממש.

כשסיפרתי למישהו את הדבר הזה, השאלה הראשונה שקבלתי הייתה, "תגיד, לא פחדת? לא פחדת להסתובב לבד כזה, עוד באוטובוסים ציבוריים?" חשבתי על השאלה הזאת, בכנות, וזה מה שזכרתי:

ברגעים הראשונים שאתה רואה כמה שאתה שונה, ושאתה מחזיק כך וכך מזומן, וגם כרטיס אשראי וגם סמארטפון....כן, עוברת איזה תחושה של "אני לבד" ויש קצת פחד....וכמו שהיא עולה, היא גם נעלמת תוך מספר דקות. אז למה היא עולה ולמה היא נעלמת?

קודם-כל אני חייב להגיד שהתחושה הזאת היא לגמרי לא חדשה לי בחיים.
אני זוכר אותה אז, בטיול הגדול של לפני 30+ שנים, שהייתי באזורים רחוקים של סין, שאז רק נפתחה למטיילים מהמערב ונראה לי שסינים רבים לא ראו אדם מערבי עם עור לבן מימם.
סובבו אותי עשרות סינים להסתכל על ה"חיה המוזרה" (אני), ועוד מיששו לי את הזרוע (כי לא היו רגילים לראות אדם עם שיער על הזרוע), וגם השתעשעו מהרוכסן של המעיל שלי (כי למי אז בסין הענייה הלך עם רוכסן שהיו כפתורים בשפע!"
אני זוכר את אותה תחושה של שונות שהסתובבתי  לבד באיים רחוקים של הפיליפינים, ואין מה לדבר על הרכבת היומית לעבודה באוסקה יפן, שהייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי, הגייג'ין (ה"זר" ביפנית) שישב ולמד ספר של לימוד יפנית לזרים- רק דאגו מאוד שלא אראה שהם מסתכלים עלי....

אני גם זוכר תחושה דומה שהסתובבתי עם המשפחה באוטובוסים וב"צ'יקן באסיס" באזורים מרוחקים של גוואטמלה, בולגריה, כפרים של צוענים ברומניה, והיו עוד, ללא ספק.

אז מה קורה בכולם?
בתוך מספר דקות אתה פתאום מרגיש טרנספורמציה- הלכת ממקום שכל הסרטים הנוראים מציפים לך את המוח עם "מה יכול לקרות" למקום שאתה נרגע ואתה מבין שב 99% מהמקרים אנשים בכלל שמחים לראותך, השונות שבך דווקא מעניין או משעשע אותם.
אתה נתפס אצלם כ"אורח" והם רק ישמחו לעזור לך.
נכון, אמרתי 99% כי יש תמיד את ה 1% שהראש שלהם נמצא במקום אחר, וצריך לנקוט בזהירות ובחכמה, אבל מה עם ה 99?

ראיתי אנשים רבים שפשוט לא מסוגלים להרפות מהחרדות שלהם במצבים כאלה, ואני ממש מצטער בשבילם כי מפספסים חוויה מדהימה.
מה שאני יכול להגיד שבאוגנדה, תוך כמה דקות כבר שכחתי שאני לבן והם שחורים- עובדה שקצת קשה להתעלם ממנה- אבל פשוט התייחסתי לכולם בטבעיות כבני-אדם- באמת הרגשתי שאני עוור לצבעים.
קבלתי כבוד, יחס אמפתי והוגן (למרות שתמיד צריך להיות ערים לעובדה שיש לא מעט אנשים שישמחו להעלות לך את המחיר בשל היותך "תייר")... אז מה, תעשה קצת משא ומתן לא נורא... כשאתה חושב על העובדה שהאיש האוגנדי שמתפרנס מ 2 דולר ליום יכול לסדר לו את החיים אם היה רק משחרר אותך מה money  belt או מהכיס בגרב, וכמובן מהארנק....והוא לא עושה את זה- אז מה זה אומר?

אני יודע שעכשיו כל הציניקנים יתחילו להגיד לי איך שקרה להם פה ושם שניסו לגנוב מהם, ויש במפורש מקומות מסוכנים ואני לא אלך לשם... אבל אני רוצה רק לציין שרוב רובו מה שבאמת קורה הוא שהפחדים שלנו מתחילים לנהל אותנו ואז הסרטים מתחילים.

מה שאני פגשתי באוגנדה הוא המון, המון אנשים מסבירי פנים אלי, כן, פניהן היו שחורות ושלי לבן, אבל זה ממש ממש לא עבר לי בראש אחרי זמן מסוים.
כי בסופו של דבר "שונות" היא "שונות" והכבוד לשונות זה ערך אנושי שאני חושב ראוי  ללמוד ללכת לאורו, למרות הרפלקסים הראשוניים תמיד לחפש את "החבר'ה שלנו".
תמיד הרגשתי שהדברים המעניינים יותר קורים שיש שונות...כמה חבל שהאנושות לא למדה שהכבוד לשונה- גם שאתה לא מסכים איתו- יכול לסלול את הדרך לעולם טוב יותר. כמה חבל. אולי יום אחד?

ולתשובה- "לא, לא פחדתי".

"I am an old man and have known many troubles in my life, most of which never happened". (Mark Twain)