כל מי שפעם ניהל אנשים, טיפל, אימן או ייעץ למנהלים, בעלי עסקים או סתם אנשים טובים באמצע הדרך, יודע שלעיתים רבות הבעייה היא לא מה לעשות או מה להחליט אלא פשוט....לעשות! סינדרום הדחיינות מוכר לכולנו, למעשה כולנו היינו שם במידה זו או אחרת, זה טבעי, זה אנושי ואין לצפות להיעלמותה של התופעה. אבל מה לעשות שהמחיר של הדחיינות הוא בשמיים! ראיתי כבר סטטיסטיקות שסיפרו על דחיינות כרונית אצל 90% מהסטודנטים באוניברסיטה, בזבוזים של שעתיים ביום בממוצע בארגונים עסקיים ועלות של מאות אלפי דולרים לשנה לקבוצות עבודה בארגונים גדולים...בקיצור- כואב!
מרבית ה"פתרונות" נמצאים במגרש של טיפים קצרים, טכניקות וגימיקים לדחוף את הדחיין לעבר הפעילות הרצויה והלא מתגשמת- עם תוצאות מפוקפקות. לכן, מאוד אהבתי לקרוא על זוית ראייה חדשה בנושא במאמר המגיע ממוסד הקשור לאוניברסיטת ברקלי הידועה בקליפורניה:Can Self-Compassion Overcome Procrastination?
במאמר מדברים על מחקר שמצא ש"דחיינים כבדים" מסתובבים עם רמה גדושה ביותר של ביקורת עצמית, כלומר, "חוסר הפרגון" מביא לקיפאון או אי- עשייה, ואותו אי- עשייה מוביל לביקורת עצמית עוד יותר קשה, וכל הגלגל הזה לא מביא הרבה חמלה לאדם עצמו וגם לא לעולם כולו.
הדיאלוגים הביקורתיים בדרך כלל נמצאים בתוך המוח של אותו אדם, ביקורת עצמית ללא בקרה ו"ענישה" על זה ש"ריבונו של עולם, עוד לא התחלתי!", וכיו"ב.
אז מה עושים? אני לא אוהב לתת נוסחאות כי הן בדרך כלל מתאימות לחלק מהאנשים ולא מתאימות לאחרים, הם מתרכזים בפלסטר ולא בפצע, ב"שורה התחתונה" ולא בתובנה שמביאה את השינוי המיוחל. אך דבר אחד אני רוצה להגיד בריש גליי: צריך לאמן את הסביבה לצאת מתרבות הענישה והאשמה ולחפש את העולם של התנסות ולמידה. לא חשוב כמה שנים עברו בארגונים מאז שהמונח "כח אדם" הפך להיות "משאבי אנוש", והמילה "הדרכה" שונתה ל"למידה"...כל זמן שלא משנים את אווירת הניהול שום מילה לא תזיז את הדחיין לעשייה. אני סבור שהגברת אקלים ניהולי הפתוח לדיון, שיח, שאלות, התנסות ו...כן... גם כישלון; מערכות שיש בהן גם את ההעצמה שמביאה דברים כמו אימון ותמיכה וסיעור מוחות כמו זה של המאסטרמיינד, תרבות המעודדת יצירתיות וחדשנות אפילו על חשבון הלו"ז הקשיח והיעדים הסופר- אמביציוזיים, רק אוירה הזאת תוכל להעצים את המנהל, תביא למגמה להוריד את הביקורת העצמית הקטלנית ותפנה את הדרך לפחות דחיינות ויותר עשייה והגשמה.
אם המחיר של דחיינות בשמים, מה כבר יש לנו להפסיד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה