יום שני, 19 בנובמבר 2012

האגו! אוי, האגו!


פעם נורא כיבדתי את "האנשים החברתיים" בצורה מוגזמת וקצת ילדותית. אולי בגלל שכל-כך מאסתי מה "אנשים העסקיים" שכל מה שמעניין אותם, ככלל, זה למקסם את הרווח שלהם.
לא שאין פה כמה גרעינים גדולים של אמת, אבל האמת היותר נכונה היא שזה לא כל-כך חשוב אם אתה "עסקי" או "חברתי" שיש מחלה דומה לשניהם- "מחלת האגו".

לדוגמא, ניקח את ה"חבר'ה שלי", לשכת המאמנים הישראלית, כביכול אחד המקומות שאליהם מגיעים אנשים בהתנדבות על מנת לתת העצמה לעולם- ואל תבינו לא נכון, מאמן טוב יכול לעשות המון טוב לעולם, ואני הייתי רוצה להאמין שיש לי איזושהי פינה קטנטנה באי הזה של "לעשות טוב בעולם".
בלשכה הזאת ידעו מלחמות של אגו המכוערות ביותר, פוליטיקה זולה, וויכוחים סוערים ומגעילים שהיית מצפה מחבר'ה שיוצאים להישרדות ולא להעצמת האדם.

אני נזכר בלא מעט מהאנשים שדעותיהם הליברליות כיבדתי מרחוק אבל כשפגשתי אותם מקרוב כבר היתה רוח אחרת, ריח פחות נעים שלא עבר במילים הכתובות או בהרצאות הפומביות.
ואיך אפשר לשכוח את הפעילים החברתיים, לוחמי החופש שאותם אתה שומע מלאי חימה וזעם- איך אמרה אישה חכמה אחת- הם שייכים ל"אקטיביסטים הזועמים" שמוכנים להרוג מישהו שלא מוכן לשלום על פי דרכם.

הבעייה נראית לי היא לא של ימין או שמאל, עסקי או חברתי, וכל מיני דיקוטומיות אחרות, אלא של הדבר הזה שקוראים לו "אגו, אגו, אגו", שהוא המחלה הגדולה באנושות....
איפה היינו לו היינו יודעים לשלוט באגו במקום שהוא ישלוט בנו?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה