יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

אני ונהגי הפרטי

לא מזמן חזרנו אשתי, מירב, ואנוכי מטיול מהנה ביותר בסרי לנקה, ובחלק הארי של הטיול הזה ליווה אותנו נהג פרטי באוטו מרווח וחדש. קראו לו דייויד והוא היה מקסים, אמין ומקצועי.

התחושה ששוב היתה לי "נהג פרטי" לא הפסיקה לגרום לי למחשבות וחיוכים.
מצד אחד, זה דבר מאוד מקובל שם, מבחינה כלכלית מאוד משתלם לתייר וגם עסק טוב לנהג, אבל מבחינה אחרת, זה תמיד נראה לי משהו קצת הזוי שאני שוב הופך לסוג של "אדון" שיש לרגלו שוב "משרתים".

כמובן, זה עניין של תרבות: אילו גדלתי לתוך משפחה ברמה כלכלית בינונית ומעלה בדרום אפריקה, הודו, דרום אמריקה ועוד מקומות רבים בעולם, היה הדבר הזה נראה לי מובן מאילו ולא הייתם קוראים את הפוסט הזה.
אבל לא כך הדבר....גדלתי אמריקאי יהודי, לתוך אתוס ציוני חזק, מתובל בניחוחות של יידיש ושה" דרך הנכונה" הובילה לשוויון, גאולת העם, עבודה עברית, חיבור לאדמה ו"שלילת הגלות" וכל הסיפור הידוע הזה. בקיצור, לא צריך שמישהו יסחוב אותי בעגלה.

 האמת היא שנהג פרטי הוא הדבר הראשון שקבלתי שנסענו לשליחות לפיליפינים לפני 18 שנה, שאז הייתי נשוי די טרי עם 2 תינוקות, שליחות שלא עלתה יפה מכל מיני סיבות, שארכה כ-5 חודשים במקום 3 שנים...
אבל בשליחות הזאת הספקתי לעשות לא מעט נסיעות עם נהגי הפרטי, טוני.
טוני היה פותח לי את הדלת של המכונית בבוקר, המכונית שהיה מנקה בקפידות כל יום ביומו מעלות השחר. מידי יום טוני היה מחכה שעות בחוץ עד שסיימתי לעבוד (או יותר נכון עד שסיימתי להיות לבדי במשרד כי לא כל-כך עבדתי שם, גם טוני רוב היום רק המתין בחוץ). הוא היה מקפיץ את אשתי לקניות ולפגישות עם חברים, את הילדים לגן ולחוגים, את כולנו לרופא, וכך היו עוברים הימים.
טוני היה הרבה יותר מנהגי הפרטי, הוא היה הפסיכולוג האולטימטיבי. הנסיעה הביתה היתה סיוט, הישרדות בתוך הפקקים והכבישים הנוראים בעיר מנילה, בין שעה לשעתיים בסוף כל יום הייתי פורק את המתח עם טוני, בשאלות כמו: "למה הם לא מעבירים לי עבודה? למה הם לא מדברים איתי ברור? איזה מין יחס זה?", וטוני היה עונה בחיוך מבויש, " yes, sir, I know". אני הייתי ממשיך את השיחה המעניינת הזאת ב: " אני מרגיש כל-כך בודד, כל-כך לא מחובר, כל-כך מיותר ואני מרוויח כל-כך הרבה כסף על כלום!" ואז טוני היה אומר שוב בחוכמה, " yes sir", וגם בזמנים שהרהרתי על לסיים את החוזה מוקדם ולעלות על מטוס הביתה, טוני לא היה נכנע- "yes sir, I know".

 ואז כעבור כשעתיים, אני שוב מתאחד עם המשפחה, נכנס לבית של 450 מטר, 4 דונם ובריכה, בית בלי יותר מדי רהיטים )אשתי חיפשה אותם בחנויות), נכנס למיטה מלא עצבים ודאגות, טוני היה "נעלם" לחדר הנהגים של הבית....עד למחרת בבוקר ב5:30 כשהייתי שומע אותו מנקה את האוטו לקראת עוד יום עבודה מפרך...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה