ישנם זאבים בודדים.
ישנם אנשים שרק המחשבה על לחלוק מחשבות, לבטים ודילמות עם אנשים אחרים בקבוצה יכולה להביא לכאבי-בטן מיידים.
אני לא מדבר על אלה, לא מדבר על המיעוט הזה. להם באמת אין מה לעשות במאסטרמיינד עד שיתגמשו מעט הפחד והחרדה... אבל לשאר המתלבטים והלומדים בדרכי החיים והעסקים- אהלן וסהלן.
אחד מהדברים שאני מאוד אוהב במאסטרמיינד הוא שמביאים לקבוצה משהו "מלא-לבטים" כביכול, ובתוך פרק זמן מסוים, החוכמה הקבוצתית, בעזרתה של המיקוד, ההנחיה, ההקשבה והרצון הכן לעזור, כבר רואים תמונה יותר רחבה, אופציות שטרם נראו, שאלות שחודרות למקומות יותר עמוקים.
מרביתנו הינם שורדים של הגישה של "לעשות טבלה של פלוסים ומינוסים", או לחלופין, "לך עם הבטן", שתי גישות שאין בהם פגם חוץ מזה שהם מאוד מוגבלים כשמדובר בקבלת החלטות מורכבת במצב של חוסר וודאות.
המאסטרמיינד מביא מוחות שונים, זוויות שונות, שאלות שונות ועצות ממקומות שונים עבור האדם ה"משתף".
אנשים שחוו את המאסטרמיינד לתקופה משמעותית כבר מתקשים להבין "איפה זה היה כל השנים האלה", כשהחלטות קשות עברו דרכם במשך החיים.
ריקי (שם בדוי), נמצאת במצב מתוח ביותר עקב גירושים לא קלים.
היא שיתפה את הקבוצה ברצון שלה לקבל צדק מול הרצון לקבל שקט, הרצון לחיות ולבנות את חייה מחדש, שכולל גם את העסק שלה, מול הרצון "לא לצאת פרייר" ולוותר לבן-זוג על מה שלא מגיע לו.
ריקי שיתפה בדברים מאוד ספציפיים לגבי קבלת החלטה על "כן או לא", אבל היה ברור לכל משתתפי הקבוצה שה"קרב" יכול להיות רק על "נושא טכני" אבל ה"מלחמה" היא על משהו הרבה יותר גדול.
בעזרת הקבוצה, יצאה מהשיחה תכנית פעולה ממוקדת ומעשית. ריקי הרוויחה לא רק את הידע והעצה אלא היכולת להסתכל בתמונה רחבה הרבה יותר משיכלה כש"דיברה רק עם עצמה".
בבקשה לכם: כוח המאסטרמיינד לשרות קבלת החלטות בתפר של החיים ועסקים. אין סיבה שנעשה את זה לבד- לא נולד
נו לכך.
מגיע לנו יותר!
