שמעתי סיפור אמתי אתמול מידידה שלי.
שני קרובי משפחתה שהאריכו ימים שניהם עד גיל שעבר את המאה נפגשו במפגש משפחתי.
אחד אמר לשנייה, "אני לעולם לא אשכח שהיינו ביחד בחדר הזה, לך הייתה סוכריה על מקל ולי לא.
לא הסכמת לתת לי גם!
אני לא יכול לשכוח את זה!"
חברים, אתם קולטים, אחרי 100 שנה עדיין מחזיקים בבטננו ובנשמתנו דברים כאלה?
וכן, כולנו מחזיקים הרבה דברים בבטן ולא רק בבטן.
לא למדנו לשחרר, לא למדנו ללכת הלאה אם כי נדמה לנו שכן.
האתגר הזה הוא שלנו, יום-יום.
הוא אתגר בשבילי בשבילכם, בשביל כולנו.
הפרדוקס הוא שככל שנצליח לשחרר יותר נקבל יותר.
זאת מלחמה אחת שאני שמח להצהיר עליה בלי להתלבט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה