סיפור ​קצר על שינוי

מיסטיקן סופי בשם בלתזר, כתב בספר האוטוביוגרפי שלו:

" כשהייתי צעיר התפללתי לאלוהים שייתן לי את הכח לשנות את העולם. 

אנשים מסביבי לא אהבו את זה, זה היה להם מהפכני וקיצוני מדי לשנות את פני העולם.

כשהתבגרתי קצת שיניתי את התפילה שלי: כבר נהיה יותר מדי בשבילי להתפלל לשנות אל כל העולם, כל-כך הרבה שנים עברו, חצי מהחיים שלי עברו ועוד לא שיניתי אפילו אדם אחד. 

אז התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שיניח לי מהשאיפה לשנות את כל העולם, נלך על המשפחה שלי, שיעזור לי לשנות את בני משפחתי.

כשהזדקנתי הבנתי שגם המשפחה שלי זה יותר מדי- מי אני שאשנה את בני המשפחה שלי? 

אז הסקתי שאם אשנה את עצמי זה יהיה מספיק ודי. 

אז התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שהגיע הזמן שלפחות זה, שיעזור לי לשנות את עצמי.

ואז אלוהים ענה:" כעת אין לך זמן לזה. הייתי צריך לחשוב על זה בהתחלה. אז היתה לך אפשרות".

​​"

האם הסמארטפון הורג את השיח האנושי?

אני כבר שנים עוקב אחרי מאמרים המדברים על ההשפעה של הסמארטפון על חיינו.
אני חושב שעוד נשמע הרבה מאוד על זה, החל מההשפעה של הקרינה עלינו, על התוספת התקציבית מהשדרוגים הבלתי-נמנעים, על היתרונות הרבים שישנם באפליקציות הרבות, וכו'.

אך יש תחום אחד שאני משוכנע שאנו לא מודעים לו מספיק, וזה התחום שבו הסמארטפון הורס לנו את עומק השיחה האנושית. דר. שלי טורקל מ MIT, התלבשה על הנושא הזה כבר לפני מספר שנים ומה שהיא מספרת מראייה מחקרית כולנו יכולים לראות גם בלי התואר דוקטור לפני שמנו: הסמארטפון עושה מהפכה שלילית ביכולתנו לקיים שיחות אנושיות עם עומק סביר.

\

לפי טורקל: הסמארטפון מרחיק אותנו ממצבים שבהם אנו רגילים לפתח קשר עין, אמפתיה, והקשר הבלתי-אמצעי ללמוד, "להכיל" ולהיות "אדם לאדם".
הוא גם גורם לנו לשטחיות בריכוז, מ"מנת יתר" לסיפוקים מידיים" כי ה"וואטס-אפ" לא מפסיק לספק לנו את הריגוש, הוא גם אחראי לריחוק רגשי בין אנשים כאשר "שמים את הנייד על השולחן", במקום שפעם רק היו אנשים יושבים יחד.

אני חושב שעלינו לקחת את עצמנו בידיים ולהגביל את הטכנולוגיה במקומות שבהם אף אחד לא יתערב למעננו.
או ואבוי לדור שיגדל עם התחושה המוטעית שהכל אפשר לסדר "און-ליין", כולל פתרון של קונפליקטים ואי-הבנות ובניית קשר הדדי.

יש את הגולם ויש את היוצר של הגולם. הלוואי שיהיו יותר מאמצים לטפל ביוצר של הגולם לפני שהיה מאוחר מדי...

"אז יש לי בעייה עם ניהול זמן...כל חיי..."

 פעם בכמה חודשים אני מקבל טלפון ממי שכנראה מגיע אלי מגוגל, מישהו שחיפש בין מליארדי דפי האינטרנט פתרון לבעיה שיש לו\לה להתארגן על הממד של זמן בחייו.
זה בדרך כלל מתחיל כשיחה מאוד ממוקדת, מאוד "ישר לעניין", אותו אדם מספר לי שקוראים לו "x" ,ו.. "אז יש לי בעיה עם ניהול זמן...כל חיי...", והוא חושב שאולי "כמה פגישות איתי" יעזרו לו לפתור את הבעיה.

מה שבדרך כלל קורה הוא שהאדם הזה נעלם אחרי השיחה הזאת, לעולם לא יגיע או יתקשר ל"כמה פגישות" האלה ויש לי ספק גדול מאוד שבעייתו עם הזמן תבוא על תיקונה.

מניסיוני אני מוצא שה "בעיה עם ניהול זמן" הוא בכלל לא בעיה של ניהול זמן, ניהול זמן לוקה הוא התוצאה ולא הבעיה.
הבעיה- או כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לה, "האתגר"- היא בחוסר המודעות וחוסר ההפנמה לשתי מילים, "עדיפות" ו "ויתור".
הכל מתחיל עם מודעות: כשיש מודעות לממד של זמן, וזה דבר שעליו כן אפשר להתאמן ולשפר, פתאום "ניהול הזמן" הופך להיות אקטואלי.
כשיש הפנמה למילה "עדיפות" פתאום הזמן מקבל קצת "ריספקט".
כשמבינים "עדיפות" מתחילים להבין שהמילה "ויתור" היא לא כזאת נוראית, יש לה יתרונות גדולים.

אבל קודם צריך להגיע.
חיפוש בגוגל הוא נהדר אבל הוא לא יפתור לאף אחד את "בעיית ניהול הזמן".
זה רק האדם בעצמו יכול לעשות...

מה שלא אומרים לך המכורים ל"זבאנג וגמרנו"

"המשמעת היא הגשר המחברת בין מטרות והישגים"- ג'ים רואן

 

אנחנו חיים בעידן, בארץ ובתרבות שחסרה תכונה שפעם היתה לרובנו- משמעת.
כשקוראים משהו באינטרנט או בפייסבוק, רואים אותו בטלוויזיה, שומעים אותו ברדיו או בהרצאה, אתה ישר מצפה שיביא לך "טיפ", "פתרון", "שורה תחתונה", אחרת הוא לא שווה.
זה יוצר את האשליה שכל העולם חי על פי הברקות של רגע, גאוניות מתפרצת של אדם צעיר, או ביכולתנו להיות מהירים יותר ותחרותיים יותר מכל האחרים.

שכחנו שרוב הדברים שנבראו ונשארו בעולם הם תוצאה של תהליכים, של משמעת של אדם אחד, של קבוצה של אנשים, של מנהיג עם חזון, של התארגנות של אנשים שיצרו אומץ לפעולה ולשינוי.

טיפוח המשמעת זה כנראה לא משהו שמלמדים כבר בבית-ספר, כל שכן בכל המסכים שמרכיבים את החיינו. אבל המשמעת, כפי שאמר ג'ים רואן, היא היא הגשר האמיתי בין הדיבורים וההישגים...​

את ההזדמנויות צריך ליצור!

לכל מי שיושב בבית או ליד המחשב וחושב לעצמו –"למה הם כן ואני...לא?", אז הנה סיפור יפה בשבילכם ששמעתי לראשונה מפי המורה הבודהיסטי האמריקאי, ג'ק קורנפלד:

"אדם יושב בבית, ורואה בחדשות שעומד להיות שיטפון, לכן ממליצים להתפנות מהבתים. 

ההוא, חזק באמונתו, חושב לעצמו - "מה יש לי להתפנות? אם זה יהיה שיטפון כל כך נוראי, אלוהים יעזור לי".מובן שיש שיטפון, והכל מוצף, האיש שלנו נוסע באוטו כאילו כלום, ונתקע. עובר לידו נהג משאית שמציע לו לעבור אליו. "עזוב", הוא אומר לו "האל יעזור ויחלץ אותי מכאן".

מפלס המים עולה, האיש מטפס על גג המכונית, חולפת לידו סירה, ומציעים לו להצטרף. "תודה, אין צורך. אני מאמין באלוהים, האו יציל אותי".

המים הולכים ומעמיקים, האיש חדור אמונה ושטוף במים, חג מעליו מסוק, משלשלים אליו סולם, והוא בשלו - "אין צורך, אלוהים יעזור".

מה לעשות, המים מנצחים, והאיש שלנו טובע. עולה לשמים, ומתלונן בפני היושב במרומים: "אני אדם מאמין, מקיים מצוות, סומך עליך. הייתי בטוח שתעזור לי, שתציל אותי מהצרה הזאת... למה לא עזרת? למה איפשרת לי למות?"

עונה לו אלוהים - "מה אתך! הודעתי לך בחדשות, שלחתי לך משאית, סירה, מסוק - ואתה סרבת בתוקף לעזרה!"

מי נמצא אי שם שמחכה להזדמנות חדשה שתיפול לו על ראשו...וזה עוד לא קרה?​

​שינוי? רעיון נכון אבל...

"People change their minds for two reasons: either their minds have been open or their hearts have been broken".

(Steve Aitchison)

הנה פרדוקס עצום של חיינו: שינוי בת'כלס הוא הדבר שקורה לנו כל רגע בכל יום. שינוי מרכיב את החיים. אפשר להגיד שהדבר שבו יש לנו הכי הרבה ניסיון הוא לעשות שינויים. ומה הדבר שהכי מפחיד, קשה ומרתיע אותנו? לעשות שינוי!

שינוי מאיים על הסטטוס קוו ולא משנה אם מדובר בשינוי במערכות יחסים, שינויים בגוף, שינויים במחשבה או שינויי בדברים "גשמיים" יותר כגון עבודה, בית, מקום מגורים, אוטו, פקקים בכביש, התכנה, השלט של הטלוויזיה, וכדומה. שינויים ידועים כגורמי סטרס גדולים ביותר בחיים שלנו. אז מה עלינו לעשות?

אני סבור שקודם-כל כדאי לנו להבין היטב את עצמנו ואת ה"רתיעה שלנו משינוי" ואז להיכנס לרזולוציה באיזה שינוי מדובר- יש המון אפשרויות. גם שמזיזים לך את הגבינה, שמו יותר מדי פלפל בסלט שלך או השכן חנה את רכבו קרוב מדי לבית שלך, יש לנו אותו מגנון- שינוי קרה- מה עושים?

כמובן, יש שינויים גדולים ומשני דרך בחיים כגון מוות  מחלה, זקנה, ועוד כמה מהסוג הזה, ויש שינויים שבכלל לא שמים אליהם לב. אך הדבר שנראה לי מאוד חשוב לזכור הוא שהdefault  שלנו הוא תמיד יהיה להשאיר את הכל במקומו ולא להתעסק איתו עד שאי אפשר אחרת. זה כבר מסוכן...

אהבתי את האמרה של אצ'יסון מאוד. הוא חילק את העולם לשניים- דבר שתמיד מעוות את המציאות אבל עוזר לנו להתמקד. להתמקד במה? שהאתגר שלנו הוא  במוח, לפתוח אותו, ללמוד עוד על ה"צד השני", על הדעה והחוויה של השני, לשאוף להיות במצב של למידה הרבה לפני שהלכנו בתוך שניות למצב של "הגנת הבית". כי המציאות אינה עומדת במקום אלא זזה לנו דקה אחר דקה- אין לנו ממש שליטה על רוב הדברים.

אנשים רבים ישנו את מה שצריך לשנות רק כשזה כבר "מאוחר מדי". זה חבל, באמת חבל. בין הלב השבור וה"הארה" נדמה לי שיש מרחב גדול מאוד שאפשר לפעול בו. הרי אנחנו צומחים ומתפתחים דרך שינוי וטוב נעשה שנרגיל, נכשיר ונתמחה במה שאנחנו עושים כל הזמן בלאו הכי-שינוי!

 ​

תכניות זה נחמד אבל...

ישנה אמרה שמיוחדת לוודי אלן שאומרת: "אם תרצה להצחיק את אלוהים ספר לו את התכניות שלך."
נראה לי שהוא לקח את זה מהפתגם היידיש: "מען טראכט און גאט לאכט" , כלומר האדם מתכנן ואלוהים צוחק.
המסר ברור: אנחנו לא יודעים כל-כך הרבה כמו שאנחנו חושבים, או היינו רוצים לחשוב.

החינוך שקיבלנו, למעשה הוא גם הדרך שבה אנו חיים את חיינו, הוא שצריך להרחיב כמה שיותר את הביטחון שלנו לעתיד.
שנדע להפחית סיכונים, למקסם סיכויים, שנוכל להיות בשלוות נפש ממה שעומד לבוא.
זה חלום יפה- גם אני שותף לו- אבל יש רק בעיה אחת אתו- אין לנו סיכוי באמת.
החיים הם תמיד חזקים מאיתנו, מפתיעים אותנו ומשאירים אותנו במצב של חוסר ודאות.
אני מאמין שהאנשים שלמדו להחיות בתוך עולם שיש לו כל-כך מעט וודאות הכינו את עצמם טוב לחיים. הייתי מכנה את זה "ארגז-כלים לשינוי", או "כישורי חיים לשינוי".
זה לא קל אבל זאת השקעה טובה. אני עובד על הארגז הזה כל הזמן ועדיין אני רואה את כל החורים אצלי.

ואתם?​