למה המאסטרמיינד שלי מצליח?

שאלה אותי אישה אחת שבקרה במאסטרמיינד לאחרונה- איך זה שכל-כך מצליח, יש קבוצה שבמשך  7 שנים ובאים מנהלים רבים כל-כך? אז אמרתי לה תודה והסברתי לה את "נוסחה":

תיצור משהו מהלב הממנף את ניסיון האישי, המקצועי, והיכולות האישיות שלך.
תעשה קבוצה אחת, ועוד אחת...בערך 20 במספר עם מאות שעות של למידה והתנסות.
תקפיד שבקבוצה יהיה ביטוי בפועל לערכים שחשובים לך על אמת- אצלי הם: פתיחות, תמיכה הדדית, הקשבה ללא הפרעה, חשיבה חיובית, תבונה "קולקטיבית", כבוד לאחר, דיסקרטיות, סדר, מבנה ברור והנחייה מקצועית.
שיהיה מעניין, רלוונטי, מאתגר, נותן ערך, ושונה.
תדאג שכל משתף מוכן, ממוקד, ומעל הכל, מדבר מהלב
ולך על זה!

אני מאמין שכולנו צריכים את המאסטרמיינד בדרך הזאת, לא כולם יודעים או מספיק פתוחים אבל מי שמגיע....מציץ ונפגע, כי "דברים שרואים ומדברים ביחד לא עושים לבד

מהו הדבר העיקרי?

השבוע היתה נקודה מאוד מעניינת באימון:
המתאמן שלי, שבא עם כל כך הרבה דברים דחופים וחשובים, וכמובן תחושה שאין מספיק זמן לכלום, פתאום קבע לעצמו את הדבר ה"חשוב יותר", ופתאום, מה?
פתאום הסדר עלה מתוך הלחץ והסחרור.
נולדה תובנה והיא מובילה לפריצת דרך...

קביעת סדרי עדיפויות זה דבר שנשמע טוב ויפה אבל במציאות הוא מאבק אחד מתמשך.
ברגע שמסתכלים מלמעלה, מבחוץ ותוספים פרספקטיבה הכל מתחיל להסתדר.
מה הערך פה בחיים ובעסקים?
קשה לתאר, חבל על הזמן, זה משנה את כל התמונה- לא לשכוח לקבוע מה הדבר העיקרי בכל הסיפור.

למצוא את הניצוץ מתחת לערימה

אי יא יא יאי....מה אפשר להגיד שאחרי אימון המתאמן מתחיל ליזום, לעקוב, ליזום שוב....והתוצאות מגיעות לאו דווקא מהדבר שבמטרה אלא "פתאום מהצד כזה"- שייך לאימון? צירופי מקרים? סיבות רוחניות? סתם מזל???....
לא חברים, כשהאדם מוצא את הניצוץ הזה שתמיד היה שם אבל היה קבור תחת ערימה של תרוצים, ביקורות ושיפוטיות, השמש מתחילה לזרוח, וכפי שאנחנו יודעים כשהשמש זורחת היא זורחת לכולם.

למצוא את ה"שיבר" זה כבר עניין של מיומנות, ניסיון, הקשבה, איכפתיות ....
והרבה אהבת אדם ואמונה בדרך.

החפץ חיים: מאמן אישי בכיר לפני זמנו?

"החפץ חיים", רבי ישראל מאיר מראדין, אחד מגדולי הרבנים בעידן המודרני בפולין, פעם אמר:
"כשהייתי צעיר לימים רציתי לשנות את כל העולם, כשהתבגרתי מעט חשבתי לשנות את בני עירי, כשבגרתי עוד רציתי לשנות את בני משפחתי. היום בגיל 90 אני מבין שאיני יכול כי אם לשנות את עצמי ועל ידי שינוי עצמי יחול שינוי בבני משפחתי, בני עירי וכל העולם".
עם כל הכבוד לפעילות "אקטיביסטית"- ויש כבוד, עם כל הכבוד לפעילות פוליטית- פה יש לי הרבה פחות כבוד...- השינוי הגדול נמצא בבית.
תמיד היה וכנראה תמיד יהיה.

לא מה "לא", מה "כן!!"

אוי כמה שאני אוהב את התמונה והציטוט הזה!
בעיני זאת ההתגלמות מה שקוצ'ינג אמיתי אמיתי צריך להיות- ודברתי על זה רק הבוקר בשיעור שנתתי בקורס לאימון אישי- אנחנו צריכים להוביל את העולם בראייה של הפוטנציאל שקיים בכל רגע ורגע בחיינו ובחיי המתאמנים שלנו.
מה שחסר כל-כך, אני מרגיש, הוא החיבור הזה בין המציאות ה"לא מספקת" לעולם ש"יכול להיות"...
ובכך, אנו המאמנים מחזיקים את הלפיד של האדם ושאיפותיו מול כל המבול של ה"אני לא יכול", כל השיטפון הזה של עולם שמחזיק אותנו קטנים, מבוהלים, בינוניים, משועממים, צייתנים ופאסיביים.

אנחנו מצד אחד, ומצד השני כל ה"מה יקרה אם..." של סוכני הביטוח, עורכי- הדין, מנהלי החשבונות, מנהלי בנק, וכל החברה שהם גם קצוענים אך לא מעט זורעי ומטפחי הפחדים גם יחד...
האמא הפולניה והאב הפולני- ולא חשוב מאיזו עדה- המורה הזאת מהחטיבה שלא שכחנו אותה למרות כל השנים שאמרו עלינו "יש לנו פוטנציאל מבוזבז"....אנחנו מנגד...


אנחנו המאמנים של העולם חייבים להחזיק את הלפיד של ההשראה, שכן, יכול להיות גם אחרת!

It is never too late to be what you might have been (George Eliot)

לו העולם היה מנוהל יותר על ידי נשים...

פייר, אני אגיד לכם, אני באמת מאמין שלו העולם היה מנוהל יותר על ידי נשים היינו עולם אחר, עם הרבה יותר שלום ממלחמה, יותר קשרים ושיתוף פעולה ופחות אגו ממה שרואים סביבנו.
דבר בעייתי הדבר הזה שאני אומר, אני יודע, לך תוכיח את זה מדעית, אז אני אומר לכם פשוט מהבטן, מהאינטואיציה, מהתחושה...
שה "בולבול של העולם" לא נותן מנוחה, תמיד מחפש את המלחמה הבאה, הקרב הבא שיעלה אותו מעל השני, תמיד משווה האם שלו יותר גדול ושווה...

לכן, כל-כך חייכתי בכיף ששמעתי הרצאה בסדנת טעימה של מינגה לעסקים חברתיים,  מפי המייסדת של "מוניתה", חברת מוניות שכל הנהגים הם נהגות, שמדגישה את הצד ה"נשי של הנסיעה במונית", דבר שייתכן ולא עבר לכם במוח אי-פעם.
זאת תחנה וירטואלית למעשה, מיזם שהקימה אורה לוי, מורה בפנסיה, שרצתה ליצור לעצמה הזדמנות במקום שלא כל-כך חושבים עליו.
אישה אמיצה, ממוקדת-מטרה, עם הרבה הומור וחן, אורה לוי הזאת, שמוציאה אותך מההרצאה עם תחושה שפגשת בשילוב מדהים בתוך בן-אדם אחד: מרצה משובחת, בדרנית, אשת מעשה ויזמית בנשמתה.

חבר'ה, כנסו ללינק של הכתבה, תקראו לבד מה קורה שיזמות יצירתית פוגשת צורך אישי ומטרה חברתית.
עסק חברתי, על כל הגדרותיו, נולד מהחומרים האלה ובעיני זה מעורר כבוד והשראה.
אני מצדיע לך, גברת לוי, והלוואי שנוכל להצדיע להרבה יותר נשים כמוך בשנים הבאות עלינו לטובה...
העולם הנשי שאולי יהיה יום אחד, אם לא לי ולבני ניני אז עוד כמה דורות קדימה....?

הרצאה בתקשורת בין-תרבותית בניהול גלובלי במכינה קדם-צבאית

לפעמים אני מפתיע את עצמי לגבי מה מרגש אותי, עד כמה ומתי.
למשל, במוצאי שבת הקרובה, אשתי, מירב, ואני נוסעים שעתיים צפונה, למכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא, המקום שנמצא בו בננו היקר, גיל, היכן שאני ארצה בהתנדבות במשך שעה קלה ל38 חניכי המכינה בנושא שאני מאוד אוהב: "תקשורת בין-תרבותית בניהול גלובלי".
זאת הרצאה שעשיתי בעבר במכללות בעיקר, אבל דווקא הפעם אני מתלהב יותר מתמיד! לפני שנתיים הנחתי סדנא באותה מכינה ברוח המאסטרמיינד, עם כמה מהכלים שאני מפעיל, כאשר ביתנו היקרה, שני, היתה שם. ואני שואל את עצמי, למה אני כל-כך מצפה לזה? על מה ההתרגשות? הרי, זה לא "קהל יעד", זה בהתנדבות, זה לא קרוב בכלל והם לא "צריכים את זה ת'כלס מחר בבוקר".

לאחר שבתבוננתי בעצמי היתה לי תובנה: אולי דווקא בגלל הדברים האלה!  אם יש משהו שאני תמיד אוהב- זה לפתוח את מוחם וליבם של אנשים לדברים חדשים, הסתכלות חדשה, תובנות חדשות, אנשים חדשים, דברים שאנו לא מקבלים ביום-יום.
החבר'ה האלה בני ה 18, הם ללא ספק מטובי בנינו ובנותנו: לוקחים שנה מתוך חייהם ללמוד "לשמע", להתנדב, לחיות במסגרת עצמאית כאשר הלימוד, האחריות וההתפתחות האישית נמצאים במרכז, שההתייחסות לעבוד בשביל שינוי ושיפור החברה הם הכוון העיקרי.
הדברים שהם עושים ולומדים שם....חבל על הזמן!

לי יש משהו שאני רוצה לתת להם: זה  משהו מהתחושה ומהניסיון שלי בעולם עם אנשים מכל מיני מקומות, תרבויות ושפות, זה משהו מההסתכלות האנושית שחוצה גבולות ומדינות.
שאנחנו קודם-כל בני-אדם, לפני הכל, וכל אחד מאיתנו מגיע ממקום שונה, שיש בו ערך לא פחות משלנו, אפילו אם זה שונה משלנו.
שנים אני ביליתי  וקבלתי כה הרבה מ"קרבת זרים",  והם בכלל לא היו "זרים", רק שונים, עם שורשים אחרים, סביבה שונה, חינוך שונה, ערכים שונים.
ברגע שפרצה אצלי התובנה שכשמחבקים את השוני ומקבלים אותו, לא רק שלא מפסידים אלא מרויחים, צומחים ומתפתחים, הוא הרגע שבשבילי לא "היתה דרך חדרה", כבר ראיתי את הכל במשקפיים קצת אחרות.

בעוד מספר שנים,  רוב- אם לא כל - החבר'ה במכינה הזאת יסעו ויטיילו להם ברחבי העולם למקומות שלא ראו ויתערבבו עם אנשים ותרבויות שלא ראו מעולם.
דרך איזה משקפיים הם יראו את העולם אז?...

בעוד פחות מחמישה חודשים, בני כבר לא יהיה במכינה, הוא יהיה בדרכו לצבא, ואז נגמרו לנו מועמדים למכינה בביתנו.
אולי עד אז מישהו יקים "מכינה להורים" ואז נוכל גם אנחנו לחוות את החוויה האדירה הזאת---מי מרים את הכפפה?J