מה? נפלתי על הראש? אולי הפעם באמת הגזמתי....אבל אולי לא?
כמובן, אני לא מתכוון מוות מוות, כי אף אחד לא אוהב את הדבר העצוב הזה עבורנו, אבל אני כן מדבר על המודעות למוות, אותה מודעות שמעמתת אותנו עם החיים. למעשה המוות הזאת- קרי המודעות שאנחנו פה רק לזמן קצר- אין כמוה להוות המנוע הכי עוצמתי עלי אדמות....לחיים, לחיות, להיות כאן, לעשות כאן, לחיות כאן...
המורה הטיבטי הבודהיסטי, סוגיאל רינפוצ'ה, כותב הספר "המתים והחיים הטיבטי", אמר את הדבר הבא: "...העצלנות המערבית מורכבת מהצורך לדחוס לתוך החיים פעילות קומפולסיבית, כך שלא נשאר זמן להתעמת עם הסוגיות האמיתיות". אני שואל, מה הן ה"סוגיות האמיתיות?
 |
| By Stuart Miles |
מנקודת המבט שלי, יש רק סוגיה אחת והכל נגזר ממנה: הסוגיה שכל הסיפור שלנו כאן נורא, נורא קצר, ואומלל הוא האדם שלא קם בבוקר עם הרצון לחבק את החיים, לממש אותם, להגשים אותם, לתת להם משמעות, כאשר המילה "משמעות" מצטלצלת שונה לכל אחד...
"להכניס יותר מוות לחיים" משמעו להפסיק להתנהל כמו רובוט, להפסיק לחיות את החיים של מישהו אחר, להפסיק להיות "בסדר" על מנת לא להתעמת ולהתחיל להיות אדם בעל חרות....לבחור בחיים- ואפילו אם בחרנו לא טוב לדעת שזו היתה הבחירה שלנו ומיששנו אותה---חיינו אותה.
בודאי, יש כל-כך הרבה אנשים שאין להם החרות הזאת מפאת כל מיני סיבות, אבל אני פונה למיליונים הרבים שיש להם (כולל הבודדים שקוראים את הפוסט הזהJ), לקום, לקחת אחריות ולזכור שהזמן מתקתק, ולא למרוח את החיים היקרים שלנו...
לא שומעים את התקתוק? אז יש שעון חדש, אולי בדיוק בשבילכם, קראו אולי תרצו להזמין...J
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה