שמעו סיפור, אם לא הייתי חווה את זה בעצמי הייתי חושב שמישהו עובד עלי.
אצלנו במשפחה כל שנתיים יוצא שאנחנו מארחים בביתנו רק את הורי המבוגרים ואנחנו, 2 הורים שני ילדים בגיל צבא.
סדר פסח כהלכתו למרות שאנחנו לא דתיים היום (אך עם עבר דתי- מסורתי).
הילדים לא מתים על הדבר הזה שזה רק אנחנו- " מה, אין לכם בכלל חברים?"- ואני תמיד מרגיש שאפשר לעשות עוד משהו בערב המיוחד זה.
עוד מהילדות ליל הסדר תמיד היה קרוב לליבי, דבר שאני מאוד מזדהה איתו (בניגוד לתעשיית ה"כשר לפסח" שגורם לי להתנגדויות, חבל על הזמן...).
אז עלה בליבי רעיון: השנה נארח בודדים ונזקקים ליד שולחן הסדר, שגם הם יחוו את חום המשפחה, יהנו מהאוכל הפנטסטי של אשתי, וזה יהיה פשוט יותר מעניין, יותר שמח ויותר מספק את הנפש.
קצת חששתי להתחיל בהודעה הזאת כי הסתכלתי סביבי ותהיתי אם יהיה לנו מספיק כיסאות ומקום ליד השולחן...
אצלנו במשפחה כל שנתיים יוצא שאנחנו מארחים בביתנו רק את הורי המבוגרים ואנחנו, 2 הורים שני ילדים בגיל צבא.
סדר פסח כהלכתו למרות שאנחנו לא דתיים היום (אך עם עבר דתי- מסורתי).
הילדים לא מתים על הדבר הזה שזה רק אנחנו- " מה, אין לכם בכלל חברים?"- ואני תמיד מרגיש שאפשר לעשות עוד משהו בערב המיוחד זה.
עוד מהילדות ליל הסדר תמיד היה קרוב לליבי, דבר שאני מאוד מזדהה איתו (בניגוד לתעשיית ה"כשר לפסח" שגורם לי להתנגדויות, חבל על הזמן...).
אז עלה בליבי רעיון: השנה נארח בודדים ונזקקים ליד שולחן הסדר, שגם הם יחוו את חום המשפחה, יהנו מהאוכל הפנטסטי של אשתי, וזה יהיה פשוט יותר מעניין, יותר שמח ויותר מספק את הנפש.
קצת חששתי להתחיל בהודעה הזאת כי הסתכלתי סביבי ותהיתי אם יהיה לנו מספיק כיסאות ומקום ליד השולחן...
התחלתי במלאכה- כמו רוב הישראלים בעידן שלנו התחלתי בפייסבוק, הרי "כולם בפייסבוק":
פרסמתי בדף שלי, בעמותה לחיילים בודדים, ארגון לתת, מנטור לחיים, ועוד כמה אתרים- קבלתי כמה הערות ופרגון של "כל הכבוד", "איזה רעיון יפה", וכיו"ב- הפניות לא קבלתי.
הרמתי טלפון למרכז המשרת חיילים בודדים, גם לוועד למען החייל, שתי פנימיות באזור, ויצ"ו- אמרו לי גם שהרעיון פשוט מקסים אבל.... לא מכירים.
פה כבר התחלתי להרגיש: מה כל-כך מיוחד ברעיון הזה? הרי כל שנה אנחנו קוראים בהגדה, "כל דכפין יתיי ויאכל", האם זה לא דבר מאוד בסיסי וברור שזה מה שעושים אם אפשר? כמה אנחנו שומעים על גיוס תרומות לעניים לעשות את הפסח כל שני וחמישי, והנה אני נותן פסח בלי תרומה, אז זה לא ברור שיש צורך?
המשכתי במלאכה: לשכת הרווחה, המתנ"ס, המועצה המקומית, אפילו ראיתי את ראש העיר מדבר בטלפון ואמרתי לו, הוא אמר לי, "רווחה, רק רווחה" וחזר לשיחה שלו.
תוצאות? גורנישט מיט גורנישט.
בשלב הזה החלטתי שצריך גישה יותר אישית: דברתי על זה בקבוצת הנטוורקינג שלי, ביקרתי אצל הספר המקומי, התופר המקומי וגם אצל חנות המחשבים בכיכר...nyet...התקשרתי לידיד יוצא אתיופיה, ידידה יוצאת רוסיה- אותו דבר.
החלטתי ל"עלות בדרגה"- קדימה, לחרדים.
נמנעתי מלעשות זאת כי אמרתי שהבית שלי לא הוכשר במיוחד לפסח, למרות שאנחנו גם לא מקדשים על הפוקצ'ה, הרגשתי שהם בטח לא ירצו להפנות.
פניתי לחב"ד, כי כולם יודעים שהם אלופי "למשוך פנימה מהרחוב בכל ארצות תבל" על מנת לקרב ליידישקייט...התאמינו, אחרי שני רבני חב"ד באזור, אין אפילו הפנייה אחת?
הסיפור נמשך אבל אעצור פה ואשאל: האם אנחנו למדים מכך שאין אנשים בודדים, עריריים, לבד ומבודדים בפסח?
האם כולם מסודרים לסדר?
זאת המסקנה ההגיונית, לא?
אז כמובן שלא!
יש המונים, לצערנו, הרבה מדי, רק הם לא מפרסמים את עצמם, לא מסתובבים עם שלט על הראש- "אני רוצה להתארח בסדר פסח", הם מתחפרים, מסתירים, מכחישים, נמנעים ואפילו משקרים.
יש פה עניין של כבוד, של חשש, של אי-נוחות.
חבל, אבל כנראה שככה זה...
אז מהו הקשר לשווק, אתם שואלים?
אגיד לכם- זה בדיוק כמו לשווק מוצר חדש שאף אחד לא יודע מה הוא.
המוצר החדש שלי "לארח זרים עם צורך" לא פגש בשום נקודה שהבינה וידעה מה לעשות עם זה.
מוצר חדש דורש לא מעט חינוך שוק, יצירת צורך או יצירת גישה לאנשים שצריכים את אותו מוצר או שרות, ולפעמים הם אפילו לא יודעים שהם צריכים את זה!
התהליך לוקח זמן, עבודה, השקעה כי למרות שיש ספק ויש מי שדורש את המוצר עוד לא קיים הערוץ שיחבר, שיגיד איפה, מי, כמה ומתי.
אז כנראה בליל הסדר אנחנו גם נהיה בסוג של "לבד", אבל אני מאמין שגם זה ארעי.
חינוך שוק לוקח זמן אבל בסוף זה קורה.
והעיקר שבאמת כל דכפין יתיי ויאכל.
זה באמת הדבר החשוב.
חג פסח שמח ומשמעותי לכולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה