החיים? זה הכל ענין של מבט...

לפני כשבועיים הייתה לי הזכות להרצות מול קבוצת הנהלה בכירה של חברה בורסאית בנושא:

"החיים? זה הכל עניין של מבט..."

תיאור ההרצאה:

כמה פעמים אנו פוגשים בעסקים, ובכלל בחיים, מצב שבו אנו אומרים בדיעבד, "למה לא עשיתי אחרת, פעלתי שונה, יזמתי או יצאתי מוקדם יותר?".

כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים על פי הנחות מסוימות, הבנה מסוימת ורק אחרי-כך מגלים... שאולי טעינו בזווית, ראינו רק חלק מהתמונה ולא את התמונה כולה?

בהרצאה "החיים? זה רק עניין של מבט...", יוצאים למסע חובק עולם, גדוש הומור ,סיפורים אישיים, חוויות, שאלות ממקום אחר, מסע שבו משולב מבטים נוספים על החיים ועל העסקים ומה שביניהם.

---

ואתם יודעים מה היה שם?

הרבה צחוק, כמה תובנות, מקום פתוח שאפשר היה לתהות לגבי החיים וגם להתגבש הלאה ולעשות אותם קצת אחרת...הם נהנו, אני נהניתי, לומדים הרבה מתוך הומור. 

וזה גם עוד מבט על החיים...

במאסטרמיינד שואלים שאלות נוקבות....תוך כדי תמיכה

באחד ממפגשי המאסטרמיינד שהנחתי בארגון מסוים ראיתי בפעם המי יודע כמה, עד כמה מנהלים ובעלי עסקים אין להם מאסטרמיינד או שום דבר שמתקרב לזה...

הם בדרך-כלל רצים אחרי הזנב כמו שאומרים בהיי-טק, "לדלוור", מהמילה to deliver, יעני, להביא את התפוקה המבוקשת בזמנים המטורפים שהקציבו.

הפעם היתה מנהלת צעירה שסיפרה על אדם בצוות שלה שתפקד ללא מוטיבציה זמן ארוך, לאף אחד לא היה זמן להרבות בתשומת-לב ניהולית לאדם הזה, התוצאות היו בינוניות ואף אחד לא היה שם להרים את הדגל ולהגיד מה שהיה ברור: שצריכים אומץ לצאת מאזור הנוחות, גם של המנהל וגם של העובד. 

אומץ ותכנית.

נכון שלי היה חלק נכבד בדינמיקה, כמאמן עסקי עם ניסיון רב, אבל רק החיבור למאסטרמיינד, של מנהלים אחרים בחדר הביא את הנושא לחוד החנית של דרבון לעשייה ולקיחת אחריות.

הייתה זו דוגמה מצוינת כיצד האימון משתלב עם המאסטרמיינד היכן ששואלים שאלות נוקבות, אבל מתוך "ביחד" עם אמפתיה וגם תמיכה. ובכך ה soft skills הם מאוד "קשים", חותכים ועוצמתיים.

חסר מאסטרמיינד אותנטי למנהלים ובעלי עסקים. 

חסר מאוד.

הבדידות- קלון ופשע חברתי!

לפני כמה ימים היה היום הבינלאומי לזיכרון השואה. ברדיו- כמו ברדיו- חיפשו את הסיפורים המרגשים ביותר, ואתם יודעים, שמדובר בשואה לא צריך להתאמץ יותר מדי כי יש שם סיפורים מרגשים וקורעי-לב שיכולים לספק לאלפי שנים ויותר...

אבל הפעם תפס אותי עד דמעות סיפור שהרבה יותר עממי, הרבה פחות מרושע ושטני.
אישה כבת 85 זעקה בראיון ברדיו:" אני אישית לא צריכה כלום, שום דבר חומרי. הכל בסדר. אבל....אני בודדה! אין לי עם מי לדבר! שעות רבות עוברות שאני עם עצמי וכל-כך חסר לי לספר משהו למישהו, לשמוע שמישהו מתעניין בי, שמישהו שואל אותי משהו...רק את זה אני מבקשת, לא יותר, רק את זה..."

לאחרונה השתתפתי בכנס בינלאומי לווי ותמיכה רוחנית רב-תרבותית שנקראה "תקווה וחוסן".
שם פגשתי עשרות Chaplains, אנשים דתיים, חילוניים, אתאיסטים שאת עבודתם הם עושים כ"מקשיבים" לאנשים במצבי קיצון בחיים, לאחר משבר, בחולי, לקראת מוות או פשוט אנשים זקנים לבד, לבד, לבד.
נגע לי ללב.

ולא רק ללב, גם לראש.

קשה לי להבין איך חברה אנושית שיש בה כל-כך הרבה חומר חסרה כל-כך הרבה רוח.

לא צריכים להיות עם דוקטורט לרוח להבין שלא טוב היות אדם לבדו.
שום חיה לא שורדת כך.
זה קלון ופשע חברתי!

המילים האלה של האישה ברדיו מהדהדות בי. "אני רק רוצה לספר משהו למישהו..."

להרגיש חלק ממשהו גדול

כל אחד צריך להרגיש חלק ממשהו גדול יותר:

Call it a clan, call it a network, call it a tribe, call it a family. Whatever you call it, whoever you are, you need one. -- Jane Howard

הבעייה היא שבעידן שלנו שכחנו את זה, וזה עצוב. באיזשהו מקום הקרבנו את החשיבות של ה"ביחד" למען קידום, שגשוג והשפע של ה"אני".
שני הדברים יכולים- וחייבים- לעבוד יחד, אבל להגיע לשם צריך שזה יהיה במודעות, בעשייה וביוזמה מחושבת.

אני מזמין כל אחד מאיתנו לעשות את ההתבוננות הזאת ולשאול: מהם החלקים היותר גדולים שאליהם אני מחובר, בנפשי, בגופי ובפעילות השוטפת?

חברים יקרים- מה מצב "משטרת הגבולות" בחיים ובעבודה?

ברור, ברור, אף אחד לא מדבר על דרכונים וכאלה...אבל...אתם יודעים כמה הדבר הזה חשוב ומשפיע , כן? לאחרונה היה לי מפגש עם מתאמן הנושא עלה, ולא במתכוון אבל הדבר כל-כך בלט לי: שהוא בנושא הצבת גבולות ישן ונרתע לגמרי.

ואיפה זה פוגש אותו? איפה זה לא פוגש אותו!!

הוא מנהל עסק עם עובדים ואתרים אבל....

העובדים מכתיבים לו מתי מגיעים ומתי לא, הספק מכתיב לו את שלו, הלקוחות, אין מה לדבר.

ובבית?

אתם חושבים שזה שונה? ממש, לא!

הוא מעורב ומסובך בעסקים וכספים עם המשפחה המורחבת, יש קושי לעמוד מול ילדו המתגבר וגם אשתו מצליחה למשוך אותו לכל מיני כוונים.

הצבת גבולות הוא לא nice to have הוא MUST, וזה דבר שלא מעט מטאטאים מתחת לשטיח, "לא מתפנים אילו אבל, בשביל זה יש מאמן אישי ועסקי תגידו, כן?J

מתי בפעם האחרונה לא עשית כלום?

המאמר הזה מטה ריתק אותי, כי הוא מצביע על משהו שלא טרחתי לתת עליו את הדעת אף פעם- האם אני נותן לעצמי זמן לא לעשות כלום?

אני יודע שאני גרוע בזה, כי תמיד יש לי 10 דברים שמעניינים אותי לעשות בכל רגע נתון ואף אחד מהם הוא לא "לא לעשות כלום", נראה לי "פשע" לבזבז זמן ככה סתם...

אבל ישנם מחקרים שמראים שדווקא זה מה שחשוב לנו להרגיש רעננים, לא לנסות להספיק יותר אלא לנסות להספיק קצת פחות- ובכך להיות ערניים יותר, מאורגנים יותר, יצירתיים יותר וגם קצת חיוביים יותר.

הערך שבלא לעשות כלום. האם עוד כלי להתמודדות בעולם שלנו הטובע בעודף מידע, משימות ותקשורת?

Starved for Time? Here's a Surprising-and Easy-Solution

חברים, העניין הוא ההתמדה!

"Ambition is the path to success. Persistence is the vehicle you arrive in."

    Bill Bradley

אתם מכירים את התופעה שרואים כל-כך הרבה שיש הרבה מאוד רצון, רעיונות טובים, תכניות ואז...הסיפור מת בדרך...?

זאת תופעה מוכרת לי, בהרבה מתאמנים שמגיעים אבל גם, לפעמים...אצלי!

כנראה שקל לנו לרצות דברים, קל לנו לחשוב על דברים, לדבר אליהם ואפילו לעשות אבל...המפתח הוא ההתמדה, בהתמדה צריכים להמשיך להתאמן.

כנראה שרוב מה שממש שווה לנו בחיים הוא פרי התמדה. 

ההתמדה היא כל התחבורה לעבר היעד.