לפני כמה ימים היה היום הבינלאומי לזיכרון השואה. ברדיו- כמו ברדיו- חיפשו את הסיפורים המרגשים ביותר, ואתם יודעים, שמדובר בשואה לא צריך להתאמץ יותר מדי כי יש שם סיפורים מרגשים וקורעי-לב שיכולים לספק לאלפי שנים ויותר...
אבל הפעם תפס אותי עד דמעות סיפור שהרבה יותר עממי, הרבה פחות מרושע ושטני.
אישה כבת 85 זעקה בראיון ברדיו:" אני אישית לא צריכה כלום, שום דבר חומרי. הכל בסדר. אבל....אני בודדה! אין לי עם מי לדבר! שעות רבות עוברות שאני עם עצמי וכל-כך חסר לי לספר משהו למישהו, לשמוע שמישהו מתעניין בי, שמישהו שואל אותי משהו...רק את זה אני מבקשת, לא יותר, רק את זה..."
אישה כבת 85 זעקה בראיון ברדיו:" אני אישית לא צריכה כלום, שום דבר חומרי. הכל בסדר. אבל....אני בודדה! אין לי עם מי לדבר! שעות רבות עוברות שאני עם עצמי וכל-כך חסר לי לספר משהו למישהו, לשמוע שמישהו מתעניין בי, שמישהו שואל אותי משהו...רק את זה אני מבקשת, לא יותר, רק את זה..."
לאחרונה השתתפתי בכנס בינלאומי לווי ותמיכה רוחנית רב-תרבותית שנקראה "תקווה וחוסן".
שם פגשתי עשרות Chaplains, אנשים דתיים, חילוניים, אתאיסטים שאת עבודתם הם עושים כ"מקשיבים" לאנשים במצבי קיצון בחיים, לאחר משבר, בחולי, לקראת מוות או פשוט אנשים זקנים לבד, לבד, לבד.
נגע לי ללב.
שם פגשתי עשרות Chaplains, אנשים דתיים, חילוניים, אתאיסטים שאת עבודתם הם עושים כ"מקשיבים" לאנשים במצבי קיצון בחיים, לאחר משבר, בחולי, לקראת מוות או פשוט אנשים זקנים לבד, לבד, לבד.
נגע לי ללב.
ולא רק ללב, גם לראש.
קשה לי להבין איך חברה אנושית שיש בה כל-כך הרבה חומר חסרה כל-כך הרבה רוח.
לא צריכים להיות עם דוקטורט לרוח להבין שלא טוב היות אדם לבדו.
שום חיה לא שורדת כך.
זה קלון ופשע חברתי!
שום חיה לא שורדת כך.
זה קלון ופשע חברתי!
המילים האלה של האישה ברדיו מהדהדות בי. "אני רק רוצה לספר משהו למישהו..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה