יום ראשון, 7 ביוני 2015

תרמילאיות בגיל 56 באפריקה- הצליחה או לא?

אני אודה באמת שבנסיעה הזאת באפריקה- יותר ספציפי לאוגנדה- ל 16 יום, לבד, בעיקר עם תרמיל על הגב, הייתה לי עוד "מטרה" מוצנעת, קצת נסתרת ולא ברורה לחלוטים גם על ידי!


רציתי לראות אם אני עדיין "שם", האם הנשמה של הבחור בן 23 שיצא לשנה של "טיול גדול" למזרח הרבה לפני שזה הפך למוצר ישראלי ממוצע, טיול שהפך לשהות של כמעט 5 שנים, האם הנשמה עדיין שם? 

הרי אנחנו מפנים את המחשבה שיש דברים ש"לא עושים" שכבר עברנו את ה"גיל הזה" (לא יודע בדיוק מהו הגיל אבל אפשר להגיד שזה בטוח לא 50+), יש בגדים שלא לובשים, שפה שלא מדברים וסגנון שלא מאמצים. 
משהו אצלי תמיד מזכיר לי ש"כן! ילד מגודל שכמותך, אתה עדיין שם!"....ובכל זאת השנים קצת עברו...
חשבתי איך אני באמת אהיה שם עם החום, היתושים ,האבק, הרעש, הבלגן....
האם האוטובוס של 10 שעות יעצור פה ושם לתת קצת מנוחה לשלפוחית השתן שאולי לא מה שהיתה פעם ... 

האם המחסור בחשמל, באור, במזגן, במאורר, במיטה נוחה, באוכל שאני רגיל לו, לקפה שאני רגיל לו...
מה זה יעשה לי? האם אני אהנה?

אז הנה התשובה-------כן! הצליחה בגדול! 


אני עוד שם, לשמחתי, יותר נכון "כמעט שם", יכולתי להיות "שם" אם הייתי צריך אבל לא הרגשתי שאני "חייב להוכיח", כי בכל זאת מצאתי שהיו לי נקודות שאמרתי – "בשביל מה להתכלב", (לפחות זה היה הביטוי שבו פעם השתמשנו). 
בימים הטובים של טיול הודו 1983, הייתי עוזב את הגסטהאוז של ה 10 רופי ללילה אם היו אומרים לי שיש מקום ב 8 רופי 2 קילומטר משם. הייתי אוכל במקום יותר זול בשווי של חצי שקל אפילו גם אם היה מדובר בללכת ולהזיע עוד קצת עם התרמיל על הגב שכולם רצים אחרי""Hello Sir, I have good guesthouse for you- CHEAP!.

לא, היום אני לא בטיול גדול וגם לא מחפש את זה. 
אז וויתרתי על תחבורה ציבורית של 12 שעות ללא עם מקומות ישיבה דחוסים עם כל מה שיעלה על הדעת ולקחתי פה ושם נהג פרטי שהקפיץ אותי בחצי זמן עם פחות תרנגולות במושב האחורי, לא נורא, זה בסדר. 
אולי בכל זאת התברגנתי בצדדים.


אבל אני שמח לגלות שאני פחות או יותר אותו "מודל רוני דוניץ 1983", בתוספת של קצת משקל, קצת קמטים, החלפת צבע שיער וכל מיני דברים אחרים שבטח שרואים רק ב"טיפול עשרת אלפים... 
אבל עושה לי טוב על הלב, נותן לי תחושה של עידוד שאני יודע שבבסיס לא הפכתי לאוטו אספנות ועדיין אפשר וראוי להמשיך את מה שבה לי גם ככה בטבעיות.

אחרי הטיול הגדול (ולפני הטיול הגדול של העתיד?), אפשר להמשיך עוד 30-40 שנה, עם קצת מזל וקצת בריאות.

כמה רופי זה יעלה לי?J
  

יום חמישי, 4 ביוני 2015

אז מה היה ביום הולדת שלי אתמול?

היתה באסה!! מצאתי את עצמי נוסע בדרכים לירושלים, מסתובב עם הורי הקשישים בבית חולים הדסה לניתוח קטן שלא היה, מצאתי את עצמי מתעצבן למה אני כל-כך לא שמח ביום הולדת השמח...
עד הערב אתמול...
התחייבתי להתנדב כמנחה מעגל באירוע של "יום האחדות" במתנ"ס תל-מונד, אירוע שיזמו ב60 מקומות בערך האמהות של שלושת הנערים שנרצחו בפיגוע הטרור הנוראי לפני שנה, אירוע שגרם לכל העם להראות את הצד האנושי אמפתי שלו....



באירוע הזה הנחתי מעגל שדן במחלקות וקונפליקטים, האם זה מקדם אותנו ופוגע בנו?
100 איש שהיו ביחד כ 3 שעות, הרגשה של קהילה, של שיח, של אדם מחובר לאדם.



אני יודע שבכל עת, וגם ביום הולדת, מתי שאני מרגיש לא שמח עם מה שקורה לי וסביבי, צריך להרים משהו שאתה עושה למען אחרים ואז העולם נראה קצת יותר טוב...

יום שני, 1 ביוני 2015

הייתי הלבן היחיד בין שחורים...."לא פחדת?"

בנסיעת ההתנדבות-תרמילאות שלי באוגנדה באמת לא ראיתי יותר מדי אנשים עם עור לבן. אולי 7, אולי 8, אולי 10, לא יותר, ופה מדובר ב 16 ימים. למעשה, זאת עובדה שחשבתי עליה רק בדרך הביתה במטוס שכבר היו אנשים שעורם היה שחור פחות או ולבן ממש.

כשסיפרתי למישהו את הדבר הזה, השאלה הראשונה שקבלתי הייתה, "תגיד, לא פחדת? לא פחדת להסתובב לבד כזה, עוד באוטובוסים ציבוריים?" חשבתי על השאלה הזאת, בכנות, וזה מה שזכרתי:

ברגעים הראשונים שאתה רואה כמה שאתה שונה, ושאתה מחזיק כך וכך מזומן, וגם כרטיס אשראי וגם סמארטפון....כן, עוברת איזה תחושה של "אני לבד" ויש קצת פחד....וכמו שהיא עולה, היא גם נעלמת תוך מספר דקות. אז למה היא עולה ולמה היא נעלמת?
קודם-כל אני חייב להגיד שהתחושה הזאת היא לגמרי לא חדשה לי בחיים.
אני זוכר אותה אז, בטיול הגדול של לפני 30+ שנים, שהייתי באזורים רחוקים של סין, שאז רק נפתחה למטיילים מהמערב ונראה לי שסינים רבים לא ראו אדם מערבי עם עור לבן מימם.
סובבו אותי עשרות סינים להסתכל על ה"חיה המוזרה" (אני), ועוד מיששו לי את הזרוע (כי לא היו רגילים לראות אדם עם שיער על הזרוע), וגם השתעשעו מהרוכסן של המעיל שלי (כי למי אז בסין הענייה הלך עם רוכסן שהיו כפתורים בשפע!"
אני זוכר את אותה תחושה של שונות שהסתובבתי  לבד באיים רחוקים של הפיליפינים, ואין מה לדבר על הרכבת היומית לעבודה באוסקה יפן, שהייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי, הגייג'ין (ה"זר" ביפנית) שישב ולמד ספר של לימוד יפנית לזרים- רק דאגו מאוד שלא אראה שהם מסתכלים עלי....

אני גם זוכר תחושה דומה שהסתובבתי עם המשפחה באוטובוסים וב"צ'יקן באסיס" באזורים מרוחקים של גוואטמלה, בולגריה, כפרים של צוענים ברומניה, והיו עוד, ללא ספק.

אז מה קורה בכולם?
בתוך מספר דקות אתה פתאום מרגיש טרנספורמציה- הלכת ממקום שכל הסרטים הנוראים מציפים לך את המוח עם "מה יכול לקרות" למקום שאתה נרגע ואתה מבין שב 99% מהמקרים אנשים בכלל שמחים לראותך, השונות שבך דווקא מעניין או משעשע אותם.
אתה נתפס אצלם כ"אורח" והם רק ישמחו לעזור לך.
נכון, אמרתי 99% כי יש תמיד את ה 1% שהראש שלהם נמצא במקום אחר, וצריך לנקוט בזהירות ובחכמה, אבל מה עם ה 99?

ראיתי אנשים רבים שפשוט לא מסוגלים להרפות מהחרדות שלהם במצבים כאלה, ואני ממש מצטער בשבילם כי מפספסים חוויה מדהימה.
מה שאני יכול להגיד שבאוגנדה, תוך כמה דקות כבר שכחתי שאני לבן והם שחורים- עובדה שקצת קשה להתעלם ממנה- אבל פשוט התייחסתי לכולם בטבעיות כבני-אדם- באמת הרגשתי שאני עוור לצבעים.
קבלתי כבוד, יחס אמפתי והוגן (למרות שתמיד צריך להיות ערים לעובדה שיש לא מעט אנשים שישמחו להעלות לך את המחיר בשל היותך "תייר")... אז מה, תעשה קצת משא ומתן לא נורא... כשאתה חושב על העובדה שהאיש האוגנדי שמתפרנס מ 2 דולר ליום יכול לסדר לו את החיים אם היה רק משחרר אותך מה money  belt או מהכיס בגרב, וכמובן מהארנק....והוא לא עושה את זה- אז מה זה אומר?

אני יודע שעכשיו כל הציניקנים יתחילו להגיד לי איך שקרה להם פה ושם שניסו לגנוב מהם, ויש במפורש מקומות מסוכנים ואני לא אלך לשם... אבל אני רוצה רק לציין שרוב רובו מה שבאמת קורה הוא שהפחדים שלנו מתחילים לנהל אותנו ואז הסרטים מתחילים.
מה שאני פגשתי באוגנדה הוא המון, המון אנשים מסבירי פנים אלי, כן, פניהן היו שחורות ושלי לבן, אבל זה ממש ממש לא עבר לי בראש אחרי זמן מסוים.
כי בסופו של דבר "שונות" היא "שונות" והכבוד לשונות זה ערך אנושי שאני חושב ראוי  ללמוד ללכת לאורו, למרות הרפלקסים הראשוניים תמיד לחפש את "החבר'ה שלנו".
תמיד הרגשתי שהדברים המעניינים יותר קורים שיש שונות...כמה חבל שהאנושות לא למדה שהכבוד לשונה- גם שאתה לא מסכים איתו- יכול לסלול את הדרך לעולם טוב יותר. כמה חבל. אולי יום אחד?

ולתשובה- "לא, לא פחדתי".

"I am an old man and have known many troubles in my life, most of which never happened". (Mark Twain)

יום שני, 25 במאי 2015

מאוגנדה למאסטרמיינד ביום אחד...

זה היה שבוע שהגעתי ישר מתוך עולם אחר באפריקה- אוגנדה- ישר לתוך המציאות שלי פה בארץ...נחיתה עם כמה "במפרים" אבל פעילות המאסטרמיינד האינטסיבית הכניסה אותי בכיף חזרה לעניינים:


קבוצות "הנגרים" שנפגשה ושיתפה, ושיתפה ושיתפה---החבר'ה האלה ממש מרשימים ברצון שלהם לחשוב ביחד, לפתור בעיות ולקיים הדדיות... היו לנו 12 חבר'ה....


קבוצות המנהלים-בעלי עסקים בבוקר, קבוצה קטנה של 7 אנשים איכותיים, דנו באתגרי הניהול של אחד המנהלים בנוסף לדיון וסרטון על "אם כולם עושים טעויות אז למה שרופא טועה הכל מתקבל אחרת..."
קבוצת בערב של מנהלים ובעלי עסקים, הוותיקה מכולם- בשנה העשירית שלה!- היתה קטנה הפעם (6 איש) אבל היו 2 אורחות מקסימות וחכמות----שמענו רפלקציה וקיימנו דיון על מכירה של קליניקה של אחד החברים מעולם הרפואה , על הצדדים העסקיים וגם על ההתמודדות האישית עם חוסר וודאות, "אזור הנוחות" ועצם הנושא של של שינוי בחיים...באותו ערב דנו בנושא של "אמפתיה- יש דבר כזה בעולם העסקי?" ומסתבר שכל אחד רואה את זה קצת אחרת אבל זה נושא חשוב ולא שגרתי, ללא ספק....


סגרתי את השבוע אמש במפגש של יהודים וערבים שהנחתי בטירה, פתחנו שנה שנייה והובלתי תרגיל קוצ'ינג של "מעגל חיים" שהביא לשיח קולח, ידידותי ואמפתי- 23 חברים מקסימים, קבוצה מיוחדת, מאוד גאה בא!


וכעת, פונים למנוחה, לראות את חייל הגולני השלי שמגיע או טו טו הביתה לאחר שלא ראיתי אותו חודש. מחכה לכתוב על אוגנדה, ויש הרבה מה לכתוב. כל דבר בעיתו...מחכה לחג מתן תורתנו ולראות איפה זה פוגש אותי השנה. כל שנה והתיקון שלו.

יום ראשון, 26 באפריל 2015

אז מה זה הסיפור הזה של נסיעה לאוגנדה פתאום?

האמת היא שאני מזה שנים כבר התרגלתי שאנשים קצת לא מבינים בדיוק מאיפה אני מגיע עם חלק גדול ממה שאני חושב, מתכנן, ובמקרים רבים, גם מיישם.
כבר התרגלתי לחיוכים ומבטים של השתהות, לעיתים פרצופים עקומים, פה ושם צחוק מתפרץ וגם "כל הכבוד לך, רוני!", וגם תגובות מדי פעם של "חוסר הזדהות" ואף כעס מופגן על "איזו הפקרות!" .... גיי וייס, כל אחד עם העולם התגובות שלו...

הקטע הוא שאצלי זה בכלל לא נראה לי כזה way out there, זה נראה לי די טבעי וסביר, הייתי אומר אפילו "רציונלי". אצלי זה יותר עניין של זרעים והנבטה.
אני מאמין שכולנו זורעים רעיונות, חלומות, תקוות כל הזמן ופשוט "מאפסנים" אותם איפשהו בתודעתנו, יום אחד, בהנחה שאנחנו מספיק קשובים, בעלי 
passion ובעלי יכולת בסיסית לבצע, הרבה מהזרעים יכולים להנביט בדרך זו או אחרת. וכך קרה עם אוגנדה.



למעשה זה בכלל לא סיפור על אוגנדה, זה סיפור על בחור בשנות ה 20- במקרה הזה מדובר ברוני דוניץ דאז- שהתהלך לו שנה שלמה עם תרמיל על הגב במקומות רחוקים, מרתקים ואקזוטיים ברחבי אסיה, לרוב לבד או עם אנשים שהוא פגש על הדרך, תרמילאי, אדם שקבל הרבה עזרה, רצון טוב, חיבוק אנושי חם ואוהב מאנשים שאף פעם לא הכיר וגם לא זוכר בדיוק מי הם היום.
היתה לרוני דוניץ הצעיר הזה מפגשים מרתקים עם אנשים פשוטים באמצע הדרך, לא פעם אנשים עניים, כפריים, עובדי אדמה וקשי יום, דברים שלא מנע הם לפתוח לכבודו שולחן, לארח מכל הלב ולהתעניין בו, בדתו, בתרבותו, בארצו ובאנושיותו.
אז- ואולי גם מוקדם יותר- נוצרו הזרעים של הרצון "לתת חזרה".
לחזור יום אחד לא מהמקום של המערבי המתהלך עם תרמיל אלא אדם מבוגר יותר שיכול להעניק לאחרים דרך מה שהוא יודע, יכול לעשות, יכול להסביר וללמד.
ב 2012 החלטתי לחפש רעיון ודרך להתנדב בעולם השלישי לתקופת זמן. פגשתי באתר של "מטיילים מתנדבים" שנתנו לי את הרעיון לפרסם את נכונותי להעביר סדנאות ללא תשלום ופירטתי מה אני מציע להעניק. תוך כמה ימים הגיעה תשובה- עמותה בלב שכונת עוני בקמפלה, אוגנדה העוסקת בפיתוח אוריינות אצל נוער מנותק, גוף המחובר לעשרות ארגונים העוסקים ביזמות חברתיות, חלקם על בסיס חברתי- עסקי.
התכתבתי עם הגוף המעניין הזה ולאט לאט ליבנו וחידדנו מה אני מציע לעשות.
התלהבתי מהרעיון יותר ויותר, גם ראיתי את עצמי חי בקהילה שם לכמה ימים ואז מתעופף לי לטיול בטבע המרתק.

ואז בוטלה התכנית שלי, עקב אילוצים משפחתיים וכלכליים... זה לא הזמן, חשבתי, בתי בקורס קצינים, זה לא הזמן כעת יש יובש בעבודה, זה לא הזמן בני מתגייס עוד מעט נוסעים לטיול ביחד.
עברו שנתיים, היתה לי תכנית חלופית לעשות משהו קצת אחר ואז... פרץ מבצע "צוק איתן" ובני הגיע לעזה.... בוטל!!!

כשהגיעה 2015 אמרתי זהו, עד כאן! כשמתחילים לדחות לא מסיימים לדחות...השנה I will make it happen!... הצעתי לאשתי מירב המקסימה והזמנתי אותה להצטרף אלי, התלבטה (קצרות) ואמרה שלא מתאים לה.
אבל פרגון ותמיכה היה וישנו (לפחות לא התנגדות, בואו נגיד), וזה דבר שאין מה לדבר, בלעדיו קשה לנוע- יש למי להודות והוקיר בנושא, ללא ספק.

וכך זה היה, התנפלתי על התכנית, בניתי את הסדנאות בצורה מעמיקה וטובה יותר הפעם, יצרתי קשר עם גוף של תיירות קהילתית, גוף שמאמין כמוני שתיירות (וכן, גם תרמילאות) צריכה לתת ולהיטיב ישירות עם אנשי הכפר והשכונה.
ביחד בנינו קונספט לטיול.
שלב אחרי שלב, למדתי יותר על המקום, על האפשרויות, התכנון הלך והתעמק, עם האוכל בא התיאבון, נכנסו רעיונות של לעשות הליכה לראות גורילות ושימפנזה בטבע, לגור בבתים ובבתי אירוח רק של הקהילות עצמן.
לאט לאט נוצר תכנית של "התנדבות מקצועית- טיול" שיכולתי רק לחלום עליה לפני כמה שנים, רעיון שאולי נזרע במוחי לפני 3 עשורים ויותר?...

אז מה על האג'נדה?

בששת הימים הראשונים הפוקוס והאנרגיה מכוונים לסדנאות העצמה ליזמים חברתיים, גר ב""homestay אצל מנהל המרכז, מגיע לשם עם כל "ארגז הכלים" שלי, מותאם לאוכלוסיה- אני מקווה J- (כ-50 איש), מנהלי עמותות, פרויקטים חברתיים, יזמותיות עסקיות חברתיות (בנושאי בריאות, סביבה, אוריינות, פיתוח מנהיגות, בין היתר).
יהיה לנו שעות על קוצ'ינג, על פיתוח חזון ותכניות ניהול עצמי, בוקר על הסיפור ככלי בעולם העסקי והארגוני, בוקר על מאסטרמיינד, ו"קינוח" של mastermind-world cafe על שאלות "ממקום אחר", תהיה שם הרבה אינטראקציה בין המשתתפים, הרצאות והדגמות קצרות שלי בנושאים השונים, הפסקות להתרעננות,  פה ושם אימון אישי וקבוצתי למנהלי המרכז, וגם, הייתם מאמניים? תעודות ותמונות ל"סיום מחזור".
הכל מוכן מראש ומתוכנן לפרטי פרטים, הכל חוץ מתשובות לשאלות שאין לי עליהן תשובה: האם החבר'ה יתחברו לדברים האלה? האם האנגלית שלי תהיה מובנת להם, ואף יותר, האם ועד כמה אני אצליח להבין אותם? האם יהיו מתנדבים שירימו את כפפה להשתתפות בפעילות? האם יפיקו, ייהנו, יגידו שהיה כדאי כל הסיפור הזה? האם אני באמת אצליח לתת להם ערך לחיים ולעבודה?

למרות שבאמת לא הייתה לי מוטיבציה עסקית בפיתוח התכנית הזאת, ראיתי, כפי שאמרו חז"ל, "שלא לשמה בא לשמה", ועם הזמן הבנתי שיצרתי פיילוט למוצר חדש לא רע בכלל, מוצר שיוכל להגיע ולתת ערך גם לקהלים עסקיים, יזמיים וחברתיים אחרים, גם באפריקה וגם לא באפריקה!
אז יצרתי קשר עם מספר גופים העוסקים בנושאים האלה בקמפלה ופתאום יש לי "שיחות היכרות" ביומן.
לך תדע, אני אשמח מאוד אם בפעמים הבאות יזמינו אותי- והפעם יעזור אם קצת כסף יזרום מהצד השני אליJ- מאוד ישמח וימלא אותי להרחיב פעילות מקצועית באפריקה, הרי שם קיימות 6 מתוך 10 הכלכלות הצומחות ביותר בעולם!

ולאחר ששת ימי מעשה... יהיו 9 ימי טיולים לטבע ולכפרים באזור שמורות הטבע בדרום מערב אוגנדה: נסיעה "תרמילאית" באוטובוס ציבורי של 9-10 שעות (כמו פעם...נחיה ונראה איך הגיף יעבור את זה גם בגילאי 50+....), טיולים לחיפוש גורילות ושימפנזה, לינה בבתי אירוח קהילתיים ובבתים של אנשים, תיירות קהילתית הדואגת להעסיק את אוכלוסית המקום בפעילות המחזקת אותן ומאפשרת להם בפרנסה בכבוד (כולל דברים "תיירותיי" בסגנון אוטנטי הכולל מוזיקה, ריקוד, הסבר על צמחי מרפא מקומיים, וטיולי טבע מודרכים עלי ידי בני המקום).
פה נעזרתי בארגון המקדם תיירות קהילתית ecotourism, אני מקווה שאכן תהיה תחושה של "אירוח קהילתי" אשר אינו מנצל את בני המקום ולא יעסקו יתר על מידה ב"הצגות" סתמיות למערבי הלבן שכבר לא כל-כך צעיר אבל עדיין מסתובב עם תרמיל על הגב..
.
התחושה? ללא ספק אחת של התרגשות אבל גם של "היכרות חדשה עם חבר וותיק", לא כמו ההרפתקאות בפעמים האחרונות שהייתי מלווה בבת-זוגי וילדי המקסימים, הפעם ה"חבר הוותיק" הוא לא אחר מאני, אני שמחבר דרך חדשה לדרך ישנה, אני שפותח ערוץ חדש מבלי ממש להרגיש אותו, הסקרנות התרבותית מתחברת לשיקולים "רציונליים" של מחשבה על בריאות, כלכלה ובטיחות.... ומחכה בכיליון עיניים לטיסה אשר תיקח אותי בשעות הלילה לעבר היבשת השחורה והמרתקת, שכה קרובה לנו פיזית אך כה רחוקה לנו נפשית, היבשת הנקראת "אפריקה".

זרעים שנזרעו לפני שנים הולידו את פריחת האביב. ואין כמו אביב להתחיל דרך חדשה...

יום שלישי, 14 באפריל 2015

הטכנולוגיה עברה את האנושות

ככל שעובר הזמן הדבר הזה יותר ויותר נראה לי נכון:
It has become appallingly obvious that our technology has exceeded our humanity.
Albert Einstein

איפה שאתה רק פונה יש את התחושה שעובדים על אפליקציה כזו או אחרת ובמקביל יש אנשים שלא יודעים לתפעל איזה סמארטפון או טלוויזיה או איזה גאדג'ט אחר.
יותר ויותר אנשים יושבים מאחורי מסך "וחוסכים לעצמם" מלצאת לפגישה ולפגוש בני- אדם באופן אישי.
הרי הרבה יותר קל ומיידי לשלוח איזה וואטסאפ.... אנחנו נכנסים לאוטו ומרגישים שבלי "וייז" אין לנו מושג רחוק לאן לנסוע.

האם הגולם לא עלה על יוצרו?
מה איינשטיין היה אומר אילו היה איתנו היום?
אני מתגעגע לימים ואנשים שהיו מתרגשים מאימרה, משפט או שיר אנושי כמו שהיום נוטים להתרגש מאיזו אפליקציה שעושה יותר ויותר על דברים שמעולם לא חשבנו שצריך אותם.

אולי צריך שר לענייני אנושות שישב בממשלה. בוא נראה שיריבו על זה...

יום ראשון, 5 באפריל 2015

היזהרו לא להטביע את העתיד בהוצאות של העבר

ישנו מונח אחד כלכלי שתמיד ריתק אותי מבחינה פסיכולוגית- "עלות שקועה", "sunk costs". המונח מופיע בנושאים של תמחיר ובתהליכי קבלת החלטות, והוא מתקשר במה שנקרא גם "עלות אבודה", כלומר, הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר אך גם לא רלוונטית לקבלת החלטות עכשוויות או עתידיות. במילים פשוטות – "כסף רע" שלא יוכל להביא ל"כסף טוב".

זה לא מזכיר לנו משהו לגמרי לא כלכלי? כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו במצב שממשיכים במשהו בגלל ש"כבר השקענו", אם נחליף או נשנה אז "לא חבל?" על כל הכסף, הניסיון, הקשרים, על מה יגידו...בני-אדם הם חיות של שגרה, ולא פעם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו ממשיכים בדרך זו או אחרת כי "לא נעים" מה שיגידו עלינו או פשוט קשה לנו להתמודד עם ההוצאה שהיתה לנו להגיע לאן שהגענו, אם לא יהיה המשך. לנו, במקרים האלה, קשה לתייג משהו כ"עלות שקועה", כי אולי אנחנו חשים בכך כישלון, ומי לא רצו להתרחק מכישלון...

רק ש"עלויות שקועה", גדול ככל שיהיו, הם תרוץ רע לא ללכת אל מקום חדש, חזון חדש ומציאות חדשה. ככל שננסה להתרחק מעלויות שקועות אולי נחסוך כסף אבל יכול להיות שנפספס את הרכבת הנכונה עבורנו! עלויות שקועות שייכות לעבר, בוודאי שאנחנו רוצים רצף של פעולות והשקעות, סיפור אינטגרטיבי אחד שיהיה קל להבין, להסביר ואיתו לרתום אחרים. רק זה לא הולך ככה! הזדמנויות רבות באות כתפנית חדשה, כניסה לתחומים חדשים ומלהיבים- ייתכן מאוד שאלה יולידו "עלויות שקועות" גם בדיעבד, אז מה, לוותר בגלל שהסיפור לא מסתדר לנו בראש? זה לא נשמע לכם הזוי- להקריב את העתיד בגלל שבעבר לא ידענו מה יהיה בעתיד?

אני מציע שנלמד לזהות את המחשבה ה"פולנית" הזאת, שנזכיר לעצמנו שכמו שנוהגים ברכב ומסתכלים קדימה ורק לעתים רחוקות מסתכלים אחורה במראה האחורית, כך גם כדאי להתנהל בכל החלטה לגבי ביצוע שינויים ומעברים. יהיו "עלויות שקועות" בכל מקרה ועלינו לפקח עליהם ולהמעיט אותם, אבל שלא נתבלבל: אנחנו הולכים קדימה, ולכוון הזה צריך לשלוט בהוצאות, אסור שהעבר ימנע את העתיד. על העתיד יש לנו שליטה גדולה והעל העבר- בכלל לא...