למה יש התנדבות רק כאשר הסבל והמוות באויר?

ידידה שלי חזרה זה עתה מארה"ב וספרה על רוח התנדבות ששררה באויר לאחר סופת "סנדי" שהרסה כל-כך הרבה בתים, רכוש וגם חיים.
וזה היה בניו-יורק, המקום שבו גדלתי, ניו יורק שאותה אני זוכר כמקום של אנשים מחוספסים שהדבר האחרון שמעניין אותם זה מה שקורה לאנשים שלידם.
כשגדלתי היינו אומרים אחד לשני שבניו יורק אתה יכול למות ברחוב ליד מישהו ואף אחד לא יזיז אצבע.

מסתבר שאחרי "סנדי" הזיזו הרבה אצבעות, כמו שהיה אחרי אסון מגדלי התאומים ב 2001 .
כן, גם האמריקאים יודעים להתנדב לטובת הזולת, לא הכל זה שופינג וכסף, מסתבר ש"אפילו בניו יורק" יש צד אנושי שיוצא רק שהסבל והמוות באויר.

אני סבור שהאדם מסוגל להרבה יותר מלחיות רק על פי הנוסחה הפשטנית הזאת:"כשמסוכן לי יש חמלה וכשאין סכנה לא אכפת לי שידפקו לך את הצורה".
יש לאדם הרבה מעבר לזה, אבל אנחנו כחברה קצת איבדנו את הצד העדין יותר של יחסים לטובת האובססיביות להצלחה, במיוחד הצלחה צרכנית.
זה לא פסח על ישראל, נהפוך הוא, אני בעצמי רואה את ההבדל בין הישראל של היום והישראל שאליה הגעתי כעולה חדש לפני 32 שנה.
אנחנו הרבה יותר כמו ניו יורק בלי סנדי.

לא נורא, כבר התחממו המנועים של "עמוד ענן" ועוד פעם נראה את הישראל ההיא...עד סוף המבצע הזה...ולפני המבצע שלאחוריו.

פגישות, פגישות, פגישות...

פגישות, פגישות, פגישות......
הן יכולות להרוס את המנהל\עובד בארגון בכמות הזמן שהן מבזבזות, ומצד שני- הן יכולות לשנות את החיים!
כעצמאי אני אף פעם לא יודע לצפות איזו פגישה הולכת להיות "חבל על הזמן" לכאן ואיזו "חבל על הזמן" לשם...
מה שנראה "פגישה מבטיחה" הובילה לא פעם לאכזבה גדולה ופגישות שלא האמנתי בהן הפכו את עולמי-You never know!

לא פעם ולא פעמיים טעיתי.
היו פגישות שממש רציתי לנפות מראש כי "מה כבר יכול לצאת מזה" ונוכחתי לדעת שאותו אדם קשור למשהו או מישהו שאני בהחלט חפץ ביקרו.
הפגישה שקיימתי ביחד עם המלצה של אותו אדם (שכמעט נפנפתי אותו) הביא לקשר מוצלח ועסקה בהחלט משביעה רצון.
ומצד שני, היו לי פגישות שלקראתם כל-כך התכוננתי, התאמצתי והשקעתי להגיע, ושם התקבלתי בקור, אדישות ואפילו בזלזול.

אז מה החוק פה?
החוק הוא שאין חוק, אני למדתי להימנע מ"שיפוט מהיר" כי הוא לא רק לא נכון אבל גם לא מוסרי, לדעתי.
כולנו עושים את זה, בעולם לחוץ, דחוק ומוצף צלצולים ומיילים, אין לנו דרך אחרת לשרוד מאשר לנסות לנפות ולתעדף.
אחרת הבזבוז יציף את חיינו.
אולי הדרך הנכונה היא ה"תמהיל"- לאפשר לעצמנו כל כמה זמן "פגישה לא ברורה" על כל כמה פגישות "ענייניות".
ואולי אפשר להגביל כמה פגישות יותר בזמן על מנת לתת לפגישות המהנות קצת יותר זמן. יש פה גם מדע וגם אומנות, אבל גם מינון גדול של אנושיות.
כי לפגוש אדם אחר יכולה להיות גם חוייה מעצימה בפני עצמה.

פעם ראיתי ספר בשם Death By Meeting- כנראה מישהו שכבר לא יכול לסבול עוד פגישה אחת בעבודה.
אני יכול להבין אותו....
אבל שלא נזרוק את התינוק עם המים, כי אתה אף פעם לא יודע מה יוליד יום ומה משמעותו של קשר אנושי נוסף בחייך- הוא המנוע הכי חזק והכי מעצים שאני מכיר.

אני ונהגי הפרטי

לא מזמן חזרנו אשתי, מירב, ואנוכי מטיול מהנה ביותר בסרי לנקה, ובחלק הארי של הטיול הזה ליווה אותנו נהג פרטי באוטו מרווח וחדש. קראו לו דייויד והוא היה מקסים, אמין ומקצועי.

התחושה ששוב היתה לי "נהג פרטי" לא הפסיקה לגרום לי למחשבות וחיוכים.
מצד אחד, זה דבר מאוד מקובל שם, מבחינה כלכלית מאוד משתלם לתייר וגם עסק טוב לנהג, אבל מבחינה אחרת, זה תמיד נראה לי משהו קצת הזוי שאני שוב הופך לסוג של "אדון" שיש לרגלו שוב "משרתים".

כמובן, זה עניין של תרבות: אילו גדלתי לתוך משפחה ברמה כלכלית בינונית ומעלה בדרום אפריקה, הודו, דרום אמריקה ועוד מקומות רבים בעולם, היה הדבר הזה נראה לי מובן מאילו ולא הייתם קוראים את הפוסט הזה.
אבל לא כך הדבר....גדלתי אמריקאי יהודי, לתוך אתוס ציוני חזק, מתובל בניחוחות של יידיש ושה" דרך הנכונה" הובילה לשוויון, גאולת העם, עבודה עברית, חיבור לאדמה ו"שלילת הגלות" וכל הסיפור הידוע הזה. בקיצור, לא צריך שמישהו יסחוב אותי בעגלה.

 האמת היא שנהג פרטי הוא הדבר הראשון שקבלתי שנסענו לשליחות לפיליפינים לפני 18 שנה, שאז הייתי נשוי די טרי עם 2 תינוקות, שליחות שלא עלתה יפה מכל מיני סיבות, שארכה כ-5 חודשים במקום 3 שנים...
אבל בשליחות הזאת הספקתי לעשות לא מעט נסיעות עם נהגי הפרטי, טוני.
טוני היה פותח לי את הדלת של המכונית בבוקר, המכונית שהיה מנקה בקפידות כל יום ביומו מעלות השחר. מידי יום טוני היה מחכה שעות בחוץ עד שסיימתי לעבוד (או יותר נכון עד שסיימתי להיות לבדי במשרד כי לא כל-כך עבדתי שם, גם טוני רוב היום רק המתין בחוץ). הוא היה מקפיץ את אשתי לקניות ולפגישות עם חברים, את הילדים לגן ולחוגים, את כולנו לרופא, וכך היו עוברים הימים.

טוני היה הרבה יותר מנהגי הפרטי, הוא היה הפסיכולוג האולטימטיבי. הנסיעה הביתה היתה סיוט, הישרדות בתוך הפקקים והכבישים הנוראים בעיר מנילה, בין שעה לשעתיים בסוף כל יום הייתי פורק את המתח עם טוני, בשאלות כמו: "למה הם לא מעבירים לי עבודה? למה הם לא מדברים איתי ברור? איזה מין יחס זה?", וטוני היה עונה בחיוך מבויש, " yes, sir, I know". אני הייתי ממשיך את השיחה המעניינת הזאת ב: " אני מרגיש כל-כך בודד, כל-כך לא מחובר, כל-כך מיותר ואני מרוויח כל-כך הרבה כסף על כלום!" ואז טוני היה אומר שוב בחוכמה, " yes sir", וגם בזמנים שהרהרתי על לסיים את החוזה מוקדם ולעלות על מטוס הביתה, טוני לא היה נכנע- "yes sir, I know".

 ואז כעבור כשעתיים, אני שוב מתאחד עם המשפחה, נכנס לבית של 450 מטר, 4 דונם ובריכה, בית בלי יותר מדי רהיטים )אשתי חיפשה אותם בחנויות), נכנס למיטה מלא עצבים ודאגות, טוני היה "נעלם" לחדר הנהגים של הבית....עד למחרת בבוקר ב5:30 כשהייתי שומע אותו מנקה את האוטו לקראת עוד יום עבודה מפרך...

אני תייר? בבקשה "לא"!

כשמישהו קורה לי "תייר" זאת מכה מתחת לחגורה, אני נעלב. כן, "זה שלי" כמו שאומרים, אני יודע, והכוונה של אותו איש בוודאי איננה רעה אבל יש לי פשוט אלרגיה לזהות הזאת של "תייר". בעולם הפשטני והלא מדויק אשר בראשי יש שני סוגים של אנשים- "תיירים" ו"מטיילים".

 

"תיירים" הם אלה שנראים כמו בתמונה הזאת וה"מטיילים" הם ה good guys, שבאים ופוגשים את ה natives בגובה העיניים בצורה יותר אישית. 
השנה שעשיתי עם תרמיל על הגב לפני 29 שנים, ועוד השנים שחייתי בקרב תרבויות שונות נתנו את אותותיו לעומק, מסתבר.
בטיולים המשפחתיים השונים שלנו במשך השנים, הילדים שלי תמיד ידעו שכשאבא שלהם מתקרב לאזור עם אוטובוסים מלאי-תיירים, פקקים וחנויות של מזכרות, לחץ הדם והדופק שלו עולים וצריכים לחפש את תיק עזרה הראשונה- עוד מוקש בדרך- tourist trapLL!!

אבל....מה לעשות ,העולם אינו מתחלק בדיוק כך ועם כל הכבוד לרומנטיזציה שלי, עם השנים כשהטיולים שלי הפכו להיות קצרים מדי, למדתי בלב כבד שגם אנחנו ה good guys מצטיירים אצל אותם "ילידים" כשייכים "להם", לבנק המתהלך על שניים ושבא לעשות גוד טיים בארץ ובבית שלהם.
אכן צרם, אבל שמעתי לא פעם שהתייחסו אלי כ"תייר".

ובכל זאת...יש דרך אחרת....היא נקראת CBT- ואני לא מתכוון לשיטה הפסיכולוגית אלא לcommunity-based tourism היכן שמעודדים אנשים לבוא וממש לפגוש את העם בטיול ולא להסתפק,להיכנע למריחה של בטן גב במלון 5 כוכבים, שהוא בפני עצמו לא שייך לשום תרבות אלא התרבות של עצמו- "תרבות הפינוק".
גם אני אוהב לפעמים את המנוחה בפינוק במינון מסוים אבל מהר מאוד אני בורח משם למשהו הרבה יותר אמיתי, מעניין ונותן השראה עבורי: זה המגע עם האוכלוסייה המקומית- השפה, המנהגים, האוכל, הבידור, השיחה, החיים איתם אפילו אם רק ללילה ואפילו אם זה הרבה פחות נוח, נקי וקל.

נראה לי ממש פספוס אדיר להגיע לארץ חדשה ולא להתחכך עם היושבים בה בדרך אותנטית- זה עבורי הפלפל בכל טיול, הדבר שזוכרים, הפינה האנושית שיש ביכולתה ממש לתרום באמת לקהילות המקומיות, פינות של אור בתוך מגה-התעשייה של התיירות העולמית שיש בה לא מעט ניצול וחוסר כבוד גם ככה.

אז, בבקשה, קראו לי "מטייל" ולא "תייר", ולו רק שאוכל להישאר עוד קצת בתוך האידיאל שלי ולהתרפק על הימים ההם בזמן הזה....
תודה.

מונח חדש להצלחה בקריירה, עסקים ובחיים: "כישורי שינוי"

ישנו מונח שפעם סקרן אותי בלקסיקון הארגוני\משאבי אנוש הנקרא באנגלית -
"Change Management"- שאלתי את עצמי, האם לא כל ניהול הוא ניהול של שינויים?
מסתבר שהמונח מתייחס ליכולת לנהל עובדים, פרויקטים, צוותים וכיו"ב ממצב נתון למצב רצוי.
כן, זה נשמע מאוד מעורפל, אני יודע, אבל אנחנו צריכים לזכור שפעם לא דברו על "ניהול שינויים" בהרבה מקומות, רק מישהו החליט למעלה על שינויים ואז דחפו את זה Top down, מלמעלה עד למטה עד שמשהו קרה.

אותי מעניין המונח "כישורי שינוי", מונח שאולי אני ממציא (?) ומתרגם מ change skills, כי אני חושב שאלה הופכים להיות מאוד מאוד חשובים בעידן שלנו.
כישורי שינוי בשבילי הם לא אחרים מ"כישורי חיים", כי בחיים תמיד יש שינויים ואיך להתמודד איתם זה כל הסיפור! הבודהה דיבר על זה לפני 2600 שנה ולמעשה כל פילוסופית הבודהיזם לדעתי מתחיל סביב הנקודה הזאת.
אבל לא רק הבודהה, אם נסתכל סביבנו נראה ללא קושי רב- הכל אבל הכל משתנה, כל הזמן, כל דקה וכל שנייה. אז מה עושים עם זה, אתם שואלים?
אני חושב שצריכים לפתח כישורים אנושיים כבר מגיל צעיר לדעת איך להתנהל בתוך עולם שכל הזמן אבל כל הזמן לא מפסיק להשתנות.
אני סבור שזאת לא הגישה שעל פי מתחנכים היום.

אני רואה בראות עיני תלמידים מקבלים אימון הדרכה בניהול שינויים, משפחות שלומדות ומתכננות מה עושים במקרים של שינויים (ולא כפי שנהוג, לכבות את השריפה כאשר היא ממש מול העיניים), מבוגרים שלומדים ומתאמנים איך להתייחס לקריירה שלהם כדבר דינאמי וכך גם תנועתם והמצאתם מחדש, ארגונים שמקבלים אימון והדרכה איך להעניק "כישורי שינוי" למנהלים ולעובדים.

כפי שאמר אדם מאוד חכם פעם, ג'ק וול'ץ, המנהיג האגדי של ג'נרל אלקטריק:
"Change before you have to." Jack Welch

עד היכן לוקחים את ה"מה יגידו" הזה?

איפה שאתה רק מסתכל בעולם, בתרבויות, דתות, קהילות, קבוצות, שכונות, וכו', לכל אורך ההיסטוריה, אתה רואה את אותו הדבר: המנגנון האנושי של התארגנות, קבוצתיות, של החובה להיות "יחד" על מנת להגן, לשמור אפילו לתת משמעות.
תכונה אנושית, בוודאי, סיבות ומקורות גנטיות וחברתיות, על מאה אחוז....
אבל מה עם ההיפך?
כמה פעמים אנחנו עוצרים לחשוב על כמה אנשים לא עשו, לא דיברו, לא הגיבו וכמובן לא שינו בשל הפחד של "מה יגידו" (ההורים, המשפחה, השכנים, הלא שכנים, וכיו"ב).

כמאמן אישי מזה 9 שנים וכאחד שמתבונן בחיים של עצמו לאורך כמה עשורים, מדינות, תרבויות וקריירות, אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאנו חייבים לחזק יותר ויותר גם את התכונה השנייה אצל האדם - הזאת שלא מתחברת בקלות, הזאת שנותנת לנו "לזוז מבפנים", ממי שאנחנו ולא להיתקע ולהיגרר מפאת החשש ש"מה יגידו".

אני עדיין בהשפעה של הסרט "למלא את החלל", שהיה לי קשה איתו למרות סיפורו האישי העדין, קשה כי אני רואה את האכזריות של "מה יגידו" במובן העמוק ביותר, המקום שלא נותן מקום או אפילו סדק לחשוב אחרת, לנהוג אחרת, לפרוץ פנימה והחוצה בחיים שלך.

בדימיוני- ואני מודה שאני מפנטז- אני רואה חינוך ל"גילוי עצמי" כבר בגיל צעיר, תהליכים שמתחילים כבר בגיל הגן שבהם ילדים לומדים לזהות את ה"מתנות" שלהם באופן אישי, במקביל ללמידה ש"מה עושים כולם", איך להתנהג, איך ללמוד...
היכן שהתהליך של "התפתחות עצמית" לא נדחית לגיל השאנטי וגם לא צריכים להגיע לגיל 40 או 50 או 60 לחוות משבר ואז להגיד: "למה לא עשיתי...ניסיתי...נסעתי....העזתי..."

שלטון ה "מה יגידו" נמצא בכל מקום, אלה החומרים שמהם מעצבים חברה ומדינה, כבודם במקומם מונח.
אותי מעניין ה"מה תגיד אתה" הרבה יותר.
אולי זה מה שנקרא "חופש" אמיתי.
כל-כך רבים מאיתנו לא ממש מרגישים אותו ולא ממש מוצאים אותו, לצערי. 

זאת בעיני המהפכה האמיתית.

 

בואו נמצא מילה נוספת למילה "מדהים"

האם אתם גם בתחושה שהגזמנו עם המילה "מדהים"?
אחרי הכל, אם כל הדברים ה"מדהימים" היו כל-כך מדהימים העולם היה נראה הרבה יותר מדהים ממה שהוא נראה היום, לא כן?
ה"מדהימיסטים" די מדהימים אותי, עד כדי כך כשאני שומע את המילה "מדהים" אני מתחיל באופן אוטומטי לחשוב "מה מסתתר פה שאני לא רואה...". 

ברגע ש" מדהים" מופיע כל-כך הרבה הוא מהר מאוד הופך להיות "לא מדהים" ואז כל האפקט של ה"מדהים" כבר ממש לא מדהים...

זה מזכיר לי לקוח אחד- שנשוי למאמנת- שאמר לי פעם שהוא שונא את המילה "העצמה".

"מה זאת אומרת", הוא אמר, "כולם פתאום צריכים להיות עצומים?

לי נוח להיות במקום שלי בלי כל המעצימים האלה". 

נו, אפשר לשאול הרבה שאלות את אותו מתאמן, על תהליך העצמה, וכו', אבל בואו נסכם שמילה שמתחילה לזמזם יותר מדי מתחילה לאבד גובה מהר מאוד.

מה, איבדנו את כל המילים שנתקענו רק עם השתיים האלה? חסר לנו את אליעזר בן-יהודה, אולי הוא היה ממציא לנו איזה "שח-רחוק" אחד או משהו כזה. מדהים...