לראות את המצב מזוית אחרת

בדרכנו לסרי לנקה החלטנו לעצור יום אחד בעמאן בדרך ויום אחד בחזרה- המסלול של חברת התעופה Royal Jordanian חייבה את התחנה הזאת, אנחנו בחרנו באופציה לקחת יום טיול בעיר (נושא הויזה קצת מורכב), להשקיע במדריך וליווי פרטי ולראות את מה שלא ראינו.
לא זול היתה הבחירה הזאת, בין הויזות, מדריך והוצאות שונות, השקענו $200 בשביל 8 שעות.
לא חושב שהייתי עושה את זה שוב, אבל...

אבל יש דברים שלא יעזור כלום, "להיות שם" זה הרבה יותר דבר של תחושה מאשר של ראייה.
בפעם הראשונה בחיי הסתובבתי חופשי בארץ ערבית, עם דרכון ישראלי, הסתובבנו ברחובות, ישבנו ליד מעשני נרגילה ושמענו ערבית בכל פינה.
אולי בשביל חלקכם יהיו אלה שיגידו "ביג דיל!, כבר שנים אנחנו עושים אז זה כל הזמן"...
אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה, ואתם יודעים, פעם ראשונה זה לא סתם.

..

למרות שחונכתי וגדלתי בארה"ב, ולמרות שקצת יותר מחצי חיי לא חייתי בישראל, גם לי יש "זכרונות היסטוריים" שקבורים עמוק עמוק בתודעה, מסיפורים של ילדות שתופסים פינה נידחת בעומק התודעה.
סיפורים על ה"ירדנים הרשעים" שהחריבו את קבר סבא רבא בהר הזיתים, ועל הכדור של צלף ירדני שפגע והמית קרוב משפחה בירושלים בסביבות שוק מחנה יהודה בתש"ח, ועל זכרונות של אימי שבתור ילדה בימין משה שמעה יריות מכוון העיר העתיקה ורצה הביתה בדמעות ופחד.
זכרונות הם הרבה יותר tricky ממה שאנחנו חושבים...

לקח אותנו המדריך לנקודת תצפית שבה רואים את ים המלח מעמאן- הרי ים המלח הוא "שלהם" כמו שהוא "שלנו".
כשהוא הצביע על הנקודה בצפון ים המלח יכולנו לראות את שטחיה של קבוץ בית- הערבה- כמו בתמונה מטה- התרגשתי פעמיים: באותו יום עשתה בתי, שני, אז צוערת בקורס קצינים, שמירות באותו קבוץ.
אנחנו "ראינו" אותה, היא לא ראתה אותנו.

 

איך אפשר לא לחוש בסמליות הזאת בחיים, שתמיד יש עוד זוית שבה אפשר לראות דברים. צריך למצוא אותה כי היא לא תמיד חשופה.
אבל אם מתאמצים זה אפשרי. כמו הרבה דברים. כמו גם השלום. הוא תמיד נמצא שם רק צריכים למצוא אותו.