לאחרונה עשינו תרגיל נחמד במאסטרמיינד: "ספרו לנו על כישלון גדול אחד שלכם?"
שאלה פשוטה, לא משתמעת לשתי פנים, ברור, נכון? כמובן שזה ברור, אבל ביחד עם זה יש לא מעט "דברים בגו".
קודם-כל, אנחנו לא אוהבים לחשוב יותר מדי על כישלון.
שנית, אם כבר חושבים על זה, אז לא מדברים על זה עם מישהו אחר.
שלישית, אם כבר מישהו אחר, אז מה פתאום לפני קבוצה (מי לא שמע על הכביסה המלוכלכת שתמיד, תמיד משאירים אך ורק "בבית")?
רביעית, אם כבר לפני קבוצה, אז אתה רוצה להגיד לי שאני צריך לשמוע גם "צרות של אחרים", כלומר, לשמוע גם את הכישלונות של אחרים?
זה היה שיח מדהים! כמובן, ידעתי מה לצפות, זאת לא הפעם הראשונה שרגלי דורכות בדרך הזו, ואם אני כבר חושב אחורה, רגלי דרכו פעמים רבות בדרך הזו במסגרת כזו או אחרת.
תמיד יש שם עוצמה, יש שם אומץ, יש את "אזור הנוחות" בין הנטייה להסתיר, לעשות רושם של
Looking good, להראות שאנחנו תמיד בשליטה, לבין היציאה מכל זה, לאותנטיות, למבט ישיר למראה לצמיחה.
יופי של תרגיל, יופי של שיח, יופי של מאסטרמיינד.
מה יוצא משם אתם שואלים?
הכל! נקודת-מבט חיצונית על דברים שאנחנו אוהבים להדחיק לפינה אבל עדיין ישנם, תובנות חדשות על דברים ישנים ו"כבדים", חוש הומור בלקחת את עצמנו קצת יותר בקלילות, עם קצת יותר חמלה למסע הבלתי-גמור של כולנו, ביחד עם טיפלה, טיפלה יותר אהבה עצמית.
לאהוב את הכישלון?
לא הייתי מגזים...
אבל יש מה לאהוב בכישלונות שלנו, עד כמה שנשמע אבסורד וקשה.
נסו בעצמכם ותראו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה