אז נתקענו...מה עכשיו?

אנחנו כולנו יודעים שמי שלא עושה לא טועה, ומי שטועה הולך להיתקע מתישהו בדרך- נכון? מי שעושה הרבה סביר להניח שהוא ייתקע הרבה, הגיוני? לא צריך להיות מתמטיקאי גדול למשוואה הזאת. אני יודע, זה מבאס, מטמטם את המוח ומורט את העצבים אבל...מה לעשות...אלו הם חיינו, עדיף להמשיך לעשות ולהמציא את החלק הבא שלנו ולא לשבת בבית ולבכות על מר גורלנו (נו, קצת זה בסדר, לא נורא, זה נותן זמן לעיכול וחשיבה).

שתו לי, אכלו, שכחו אותי, קימבנו אותי, מה שתרצו, אבל מתישהו- ועדיף מוקדם ולא מאוחר, צריך לשנות את המשחק. איך? אתם זוכרים את אייזיק ניוטון, המדען ההוא עם התפוח על הראש מהמאה ה-17? ניוטון אמר וגילה הרבה דברים חכמים, כמו העיקרון הזה: "כל גוף מתמיד במצב מנוחה, או במצב תנועה אחידה בקו ישר, אלא אם כן נכפה עליו לשנות מצב זה על-ידי כוחות המוטבעים עליו." הבנו, כן? במילים אחרות, כשמשהו תקוע הדבר היחיד שיכול להוציא אותו מהתקיעות זה " לשנות מצב זה על-ידי כוחות המוטבעים עליו." מניסיוני- והאמינו לי נפגשתי עם "מר תקיעות" פעמים רבות בחיי- המפתח לצאת מהתקיעות, כל תקיעות לדעתי, היא מילה אחת בלבד- תנועה. בפילוסופיה הסינית העתיקה מדברים על זרימה של אנרגיה (צ'י בשפה שלה), כסימן של חיים, מים הוא הסמל האולטימטיבי לזרימה. כשהמים זורמים בנחל יש "חיים", יש אקשן, אבל כשהם נעצרים בשלוליות יש סטגנציה וביצות, עצירה. תחושת התקיעות שלנו היא לא שונה, משהו הסיט אותנו, קטן או גדול, עצר את התנועה והביא אותנו למקום שאנחנו "עצורים", תקועים, ללא כוון ברור וייתכן גם ללא אנרגיה להתניע. כאן נכנס ה "אנטי-תקיעות", כפי שאני אוהב לכנותו, והוא תנועה. אבל תנועה לאן? סתם תנועה ללא מטרה? זהו, אני לא בטוח שבצעדים הראשונים זה כל-כך משנה, כי אנחנו רוצים "ג'ק לתקיעות", התנועה כבר תזיז אותנו. על מה אני מדבר? משהו "ניוטוני" , אני אגיד לכם מה עובד אצלי: ** לצאת לפעילות גופנית בטבע בצעד הזה אנחנו מפעילים 3 דברים "אנטי-תקיעותיים" במכה אחת: מזיזים את הישבן מהמצב של ישיבה מול מסך, מזיזים את הגוף לפעולה אירובית שיכולה להרחיב מבט ולתת למחשבות לעוף, ומקבלים את ההשפעה של כוחות הטבע על התקיעות (שמש, רוח, אולי גם גשם, בין היתר). **ליזום פגישה חברתית עם אנשים שבא לך עליהם אני מסייג זאת בהנחה שהאנשים האלה לא "דיכאוניסטים" ידועים... כשאני בחברה עם אנשים שאני חפץ ביקרם, מה קורה? מן הסתם אני קצת מתעניין בהם, אני מדלל את הריכוז האובססיבי בעצמי, (למה אני? למה לי זה קרה...). אנחנו גם יודעים כשבאים בפגישה שניים או יותר אנשים שטוב להם ביחד תמיד יוולדו מחשבות חדשות שלא היו שם קודם לכן. **ללמוד משהו נותן-השראה לכל אחד זה משהו אחר, אני אוהב לצפות בסרטון טד מעניין או להקשיב לפודקסט מדליק בהליכה, או פשוט לקרוא משהו שמרומם אותי בזכות העיסוק בדברים, ברעיונות ובנושאים שמדברים אלי. כל שלושת הדברים האלה הם "מעודדי-תנועה", פעם זה הגוף, פעם זה הנפש ופעם זה הרוח, ובסוף הכל מחובר לכל. כי רק תנועה תחלץ אותנו. ברגע שיצרנו תנועה אפשרנו לדברים לקרות, אפשרנו לתהליכים להיוולד, בלי לדעת בדיוק לאן. כדבריו של אלפרד אדלר, המייסד והמורה הגדול של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, " בטחו רק בתנועה. החיים מתרחשים רק ברמה של אירועים, לא מילים. בטחו בתנועה.