הסרט "המתמחה": כח האותנטיות שמגשר על פער הדורות

לעיתים אני מזדעזע כשאני מתבונן במה שקורה לדורות הצעירים שגדלים סביבנו.
אני יכול להעריך דברים פה ושם אבל לפעמים אני מתמלא דאגה וחשש ממה שהתפתח לנו פה מתחת לאף: צעירים שבקושי יודעים לכתוב משפט אחד בלי שגיאות, ששכחו מה זה לנהל שיחה עם אדם אחר ללא כל מיני צלצולים העולים מהאייפון שלהם, צעירים שאם זה לא בא מיד אז זה כבר לא מעניין, זה הופך להיות "חופר", היכולת הריכוז מצטמצמת ומצטמצמת לרמות מבהילות.
אני נרתע מהשטחיות של היעדר השקעת מאמץ לאורך זמן לעבר המטרה.
חסר לי סוג של אינטליגנציה רגשית, כבוד למשהו.
כמובן, אני שוקע בסטריאוטיפים רבים, אבל...

אז אשתי שואלת את השאלה היפה: "תנסה להיזכר כשאתה הייתי צעיר, איך אתה התנהגת כשהוריך- וכל הדור שלהם- הזדעזעו לא פחות?"

אני זוכר, כילד קטן בניו יורק. שלבשנו ג'ינס במקום חולצות עם עניבה מצחיקה; שדברנו וגם קצת עישנו את הגראס ולא נמשכנו ל"שנאפס" שלהם; שהתנגדנו להתמסדות שלהם למקצוע "בטוח" ונמשכנו לרעיונות חדשים, הלכנו אחרי אלה שהיו קצת יותר גדולים להפגין נגד המלחמה בווייטנאם, בעד זכויות של מיעוטים ובעד מודעות אקולוגית.
הדור שלי היה ממש בעקבות ה"היפיס" וילדי הפרחים שלא עשו יותר מדי בסופו של דבר אבל הובילו אותנו להתעניין במזרח ולהתרחק מהמערב.
אז כל דור והמרד שלו, כל דור והפער שלו מהקודם.

Bob Dylan- "The Times They are a Changin' "

Come mothers and fathers

Throughout the land

And don’t criticize

What you can’t understand

Your sons and your daughters

Are beyond your command

Your old road is rapidly agin’

Please get out of the new one if you can’t lend your hand

For the times they are a-changin

כשצפית בסרט "המתמחה" עלו בי מחשבות לא רק של גיל ופערים של הגיל אבל גם התהייה לגבי מה נשאר ומוסיף ערך ומה נעלם בלי ערך עם השנים.
נכנסתי לסרט בתחושות כבדות, יצאתי משם עם תחושות טובות- הוליווד עשה את שלו.

בסרט בן וויטאקר (רוברט דה נירו) הוא אלמן בן 70 שגילה שהפרישה לפנסיה קשה מאוד, למרות החוגים, הטיולים והחופש- חסר לו לשם מה לקום בבוקר.
הוא מחליט לחזור לשוק העבודה, והופך למתמחה מבוגר באתר אינטרנט בתחום האופנה, שהוקם ומנוהל בידי בחורה צעירה ולחוצה בשם ג'ולס אוסטין.
החברה גדלה ומתפתחת בקצב קדחתני, מכירות במאסה תוך כדי בלגן, והנה מגיע המתמחה בן 70 והוא נראה.... לא שייך לחלוטין אפילו פאתטי!

הוא מגיע לבוש בחליפה ועניבה, דואג כל רגע כשהוא קם לסגור את הכפתור בז'קט, כאשר כל ה"ילדים" סביבו מסתובבים בטי שירטס וג'ינס, מחוברים לאוזניות שלהם ודבוקים למסך אחד או אחר.
רואים את האיש המכובד הזה מתיישב ומוכן לעבודה כאשר המנכ"לית רוכבת על אופניים בתוך ה"מפעל"- שהוא בסה"כ חדר ענק מלא צעירים עם לפטופים, ועוד גאדג'טים, החדר הוא הכי "אופן ספייס" שתוכל רק לדמיין,
החדר מזכיר לי את תמונות של ה - sweatshops של תחילת המאה ה20 בניו יורק היכן שנשים ישבו 12 שעות ביום בתנאים מחפירים ותפרו שמלות לבעל העסק.
מה ההבדל? כאן כולם מרוויחים יפה ובמקום לתפור שמלות כותבים קוד תוכנה, חוץ מזה שניהם נראים לי די קרוב לדימוי של "עבד" בעיני. איכס....

אני לא אקלקל לכם את הסרט, יש עלילה יפה, אם כי די צפוי.
מה שיפה בעיני הוא שבסופו של דבר ה"עב"ם" הזה בין 70 מצליח להוכיח את ערכו למרות הכל.
בתוך הבלגן של כל ההתנהלות הסטארט-אפית המהוללת, גיבורנו מראה עד כמה ניסיון ניהולי רב בעבר מביא תבונה, חוכמה וקבלת החלטות נכונה.
היכן שאין אינטליגנציה רגשית- כי כולם רצים אחרי המסך ולא ממש שמים לב לטיפוח תקשורת בין העובדים- מביא בן וויטקר את היכולת להקשיב לאחר ולשאול שאלות .
כשיש משבר, זה הסבא הטוב שיודע לנווט ולא ילדי הפלא המאוהבים באינסטגרם של עצמם.

בן וויטיקר- רוברט דה נירו שלנו - מצליח כי הוא מהווה משהו אותנטי שעובד גם כאשר העסק הוא "סופר סייבר", שגם עסק הכי "מגניב" באינטרנט, וכל העולם הדיגיטלי, מושתת על אותו עיקרון שחוצה דורות רבים: בסופו של דבר, עסקים, ארגונים והחיים בכלל מורכבים מאנשים, מיצירת אמון בין בני-אדם חיים, לא תמונות בפייסבוק. גם החבר'ס הצעירים שואלים את השאלה - "האם תהיה שם בשבילי כשאצטרך אותך מחר ?"

חבל, זה לא ממש ישנה את שוק העבודה כי הוא ידוע באכזריותו לאנשים שעברו איזה גיל מסוים, גיל שהוא נמוך בשני עשורים לפחות מהיכולת של אנשים מבוגרים לתרום תרומה משמעותית .
יש רק לקוות שמשהו יקרה בחברה שלנו, שמישהו יום אחד יתעורר ויבין את האיוולת הזאת שבסגידה לחדש והטכנולוגי על חשבון הבשל והמנוסה בדרכי העסקים והחיים.