כל מי שפעם עבד בניהול מכיר את המצב הזה, המצב שיש לך עובד טוב וחשוב ופתאום, לצערנו, האדם נהיה חולה והמצב נהייה בעייתי...
השיתוף הזה עלה במאסטרמיינד הניהולי והחבר'ה התייחסו ברצינות ומקצועיות, כי מי לא חווה מצב כזה כשאתה כבר בדרגת סמנכ"ל או מנכ"ל...
המשתף, אילן (שם בדוי), היה מנהל בתחום מסוים בארגון ציבורי ידוע.
העובד, בין 58, היה אחראי על תחום טכני ששירת את המחלקות השונות של הארגון, היה ידוע במקצועיותו וגם בנאמנותו.
עד שיום אחד חווה התקף לב שממנו החלים, דבר שגרם להרבה ימי מחלה, בנוסף להרבה יציאות באמצע שעות העבודה לבדיקות רפואיות שונות.
ככל שהתקופה התארכה, העובד הבכיר כבר לא תפקד ברמה הדרושה, דבר שגרם לאותו מנהל לעבוד הרבה יותר קשה על מנת להשלים את עבודת העובד.
אז מה עושים במצב כזה? מפטרים? מתעלמים? משוחחים?
ואם משוחחים, מה השורה התחתונה? כיצד משלבים בין הרצון להיות אנושי ולהמשיך להיות מקצועי עם "ראש עסקי"? האם יש דרך באמצע?
היה ברור שהמנהל מתייסר, כי מצד אחד הוא מאוד אמפטי לעובד וחשש לבריאותו, מצד שני, לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שאולי יש פה ניצול לרעה של המצב, בדרך זו או אחרת...
כל העניין הזה עשה לו קושי, וככל שהתארכה השיחה בקבוצה ראינו שבת'כלס, הוא מעולם לא דיבר על הנושא בפתיחות עם העובד!
כמה פעמים קורים לנו מקרים כאלה, שאנחנו סוחבים על הכתפיים שלנו, כמנהלים, דברים שהיינו צריכים להאציל לעובדים?
הקבוצה חשבה לעומק עם המשתף הפעם והגיעו רעיונות וניואנסים מכל הכוונים, כגון: לארגן עוזר לעובד, לרתום את העובד לקחת אחריות על מטרות שהוא יציב, לעשות רה-ארגון של המחלקה, אפילו לבקש מהעובד להגדיר איזה תפקיד הוא יכול לקחת אחריות עליו ואת היתר להאציל לאחר...
היו רעיונות מכל הכוונים...
אבל הדבר הגדול ביותר היה לראות את פניו של אותו "מנהל-משתף", לראות את החיוך של רוגע שעלה על פניו כי פתאום הוריד- ולו לשעה קלה- את החבילה הכבדה שהיתה מונחת על כתפיו, הוא ראה שמה שיש לו יש גם לאחרים, שהיכן שחשב "אין פתרון" פתאום צצו כווניים חדשים ומבטיחים.
זה המאסטרמיינד הניהולי במיטבו.
השיתוף הזה עלה במאסטרמיינד הניהולי והחבר'ה התייחסו ברצינות ומקצועיות, כי מי לא חווה מצב כזה כשאתה כבר בדרגת סמנכ"ל או מנכ"ל...
המשתף, אילן (שם בדוי), היה מנהל בתחום מסוים בארגון ציבורי ידוע.
העובד, בין 58, היה אחראי על תחום טכני ששירת את המחלקות השונות של הארגון, היה ידוע במקצועיותו וגם בנאמנותו.
עד שיום אחד חווה התקף לב שממנו החלים, דבר שגרם להרבה ימי מחלה, בנוסף להרבה יציאות באמצע שעות העבודה לבדיקות רפואיות שונות.
ככל שהתקופה התארכה, העובד הבכיר כבר לא תפקד ברמה הדרושה, דבר שגרם לאותו מנהל לעבוד הרבה יותר קשה על מנת להשלים את עבודת העובד.
אז מה עושים במצב כזה? מפטרים? מתעלמים? משוחחים?
ואם משוחחים, מה השורה התחתונה? כיצד משלבים בין הרצון להיות אנושי ולהמשיך להיות מקצועי עם "ראש עסקי"? האם יש דרך באמצע?
היה ברור שהמנהל מתייסר, כי מצד אחד הוא מאוד אמפטי לעובד וחשש לבריאותו, מצד שני, לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שאולי יש פה ניצול לרעה של המצב, בדרך זו או אחרת...
כל העניין הזה עשה לו קושי, וככל שהתארכה השיחה בקבוצה ראינו שבת'כלס, הוא מעולם לא דיבר על הנושא בפתיחות עם העובד!
כמה פעמים קורים לנו מקרים כאלה, שאנחנו סוחבים על הכתפיים שלנו, כמנהלים, דברים שהיינו צריכים להאציל לעובדים?
הקבוצה חשבה לעומק עם המשתף הפעם והגיעו רעיונות וניואנסים מכל הכוונים, כגון: לארגן עוזר לעובד, לרתום את העובד לקחת אחריות על מטרות שהוא יציב, לעשות רה-ארגון של המחלקה, אפילו לבקש מהעובד להגדיר איזה תפקיד הוא יכול לקחת אחריות עליו ואת היתר להאציל לאחר...
היו רעיונות מכל הכוונים...
אבל הדבר הגדול ביותר היה לראות את פניו של אותו "מנהל-משתף", לראות את החיוך של רוגע שעלה על פניו כי פתאום הוריד- ולו לשעה קלה- את החבילה הכבדה שהיתה מונחת על כתפיו, הוא ראה שמה שיש לו יש גם לאחרים, שהיכן שחשב "אין פתרון" פתאום צצו כווניים חדשים ומבטיחים.
זה המאסטרמיינד הניהולי במיטבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה