יום השואה והבלבול הרגיל

כמדי כל שנה, נדמה לי שפתאום יום השואה פשוט "נוחת" כאן, בלי הרבה מבוא או הכנה, וברגע שהוא פה קשה לי "לנהל אותו": זה או הוא או אני.
אולי זה בגלל שאני רואה מעט מאוד טלוויזיה, קורא לא הרבה בעיתון, וכל זה מתוך בחירה.

אם עוצרים לרגע, איך אפשר להתעלם מהעובדה שהיום הזה  הוא כל-כך קשה כך שאינני מבין איך אנשים מסוגלים לעשות כאן "מולטי-טסקינג"- גם להתנהל כרגיל וגם להסתכל בטלויזיה ולהקשיב לרדיו.
תגידו, ריבונו של עולם, איך אפשר להיות גם באושוויץ וגם בפייסבוק בעת ובעונה אחת?

אני מזמן למדתי שישראל היא מדינה שניתן לעשות בה דברים שלא מוצאים בשום מקום בעולם.
למשל, ניתן להקשיב לסיפור זוועות באוזן אחת, מוזיקה באוזן שנייה, לעבוד על מסמך במחשב וגם להזיל דמעות תוך כדי לעיסה של משהו.
איך בדיוק? לא יודע, אבל ראיתי את זה לא פעם. עם הנבחר, לא?

יש לי יחס מאוד מבולבל לגבי נושא "חינוך וזיכרון לשואה". מצד אחד, כאדם, יהודי, ישראלי, ויותר מכל, כבן לניצול שואה, אין לי ספק שצריך לעשות את המקסימום לא לתת לזיכרון הזה להישמט מידנו, ויש להילחם בכל הכח במכחישים, אנטישמיים וגזענים. ומצד שני....די כבר, כמה אפשר, קשה לחיות ככה! יש פה משהו לא נורמלי כשהמדיה משתלטת על השואה, והערוצים מתחרים זה בזה על "סיפורים", "סקופים" כאלה על השואה, הכל הופך להיות כה זול, לא מכובד, הייתי אומר אפילו פוגעני הדרך שבא עטים עלינו עדויות מצמררות, רק על מנת להוציא רגש.... והוא יוצא בקלות, האם יש "סיפור" אחר שיכול להתחרות ב"סיפורי- שואה"?.
ממש עלוב הדרך שבה מתייחסים לדבר שלדעתי הוא "קדוש", הראוי להיות מעל כל הדברים המסחריים והרדודים האלה.

יש קו מאוד עדין בין חופש התקשורת למען העם והשתלטות התקשורת על עם. אני חושב שבנושא השואה מזמן עברנו את הקו ואיבדנו את הדרך.