יום שני, 15 באפריל 2013

ביום הזיכרון ארכין את ראשי...ואשאל, מפה לאן?

יש ימים שבהם אני מאוד גאה להיות ישראלי- דווקא יום בעצמאות הוא לא אחד מהם. 
ערב יום הזיכרון הוא אחת הנקודות המרגשות בשנה בשבילי, הוא יום שבו אני מרגיש יותר מכל יום אחר את החיבור שלי למקום הזה, וגם לעצמי- כי אני בחרתי לבוא לפה להקים את ביתי בגיל 21, אף אחד לא הכריח אותי ואפילו ניסו לשכנע אותי לשנות את דעתי.
אני גאה להשתייך לעם שמפסיק את כל מה שהוא עושה ועומד דום לקולות הצפירה החותכת את הנשמה והגורמת ללב לדבר עם העין, העין עם הדמעות, ומהדמעות שלי לאלה של האדם ליד, רחוק או קרוב, זה כבר לא משנה.

ביום הזה אני גאה יותר מתמיד להיות פה ולא שם...
לא בארה"ב של אמריקה שיום הזיכרון זה יום מיועד לסיילים מיוחדים, מבצעי מכירות מפתות, משחקי בייסבול ופיקניקים רוויי אלכוהול בחיק הטבע.
איך הם לא מתביישים לקרוא לוויקנד הזה memorial day weekend, כאשר נראה לי שאין אדם שגם יש לו בעייה עם זה בכלל!
האם זה רק עניין שכך נוהגים במדינה בת 237 לעומת 65, או שיש משהו ערכי פה שמשחק תפקיד הרבה יותר עמוק?
לא מר אובמה היקר, אנחנו לא כל-כך דומים כמו שאתה חושב, אל תתרשם מהחנופה שראית כאן, אנחנו בנויים מאוד אחרת ממך וכל ה Yankees שלך...

אנחנו עם שבנוי כולו על זיכרון: מאז ומתמיד לימדו אותנו שכל העסק הזה הוא למעשה זכר ליציאת מצרים, שנזכור טוב מה עשה לנו העמלק, את יום הזיכרון של כל בן משפחה קרוב שהלך לעולמו, וכמובן לזכור את "יום השבת לקדשו", דווקא הזיכרון הזה, לפי אחד העם, שמר עלינו יותר משאנו שמרנו עליו.
בלי הזיכרון שלנו לא נראה שיש לנו הרבה מה לעשות ביחד, זה הזיכרון הלאומי, המכונן.
כן, גם אני חושב שללא זיכרון של העבר האדם הולך קצת לאיבוד, כל שכן שמדובר בעם שלם.

ומצד שני...מצד שני, יש לי מין חשש מהזיכרונות הרבים האלה של העם הזה. הרי כל שנה, כאלפיים שנה בערך, העם היהודי זכר להגיד "לשנה הטובה בירושלים", וחוץ מהאמרה והשירה הזאת, כמה הוא כבר עשה לממש את הזיכרון הזה?
אני קצת חושש שהעם הזה יודע לזכור דברים בצורה קצת מוגזמת, הוא מתבלבל בין הזיכרון שנותן לאדם כוח, תקווה והשראה, והזיכרון שיודע לתקוע ולשתק אותו.

גם השנה אנחנו נעמוד בטקסים בכבוד רב ונשמע ש"במותם צווו לנו את החיים", כל הנופלים והנרצחים שרובם לא הכרנו מעולם אך אליהם אנחנו מרגישים חיבור עמוק, מחייב, משפחתי.
נשמע את סיפוריהם, נחבק את משפחתיהם, נקדש את זכרונם...
וכעבור 24 שעות נחזור שוב לחגוג את עצמאותנו כאשר הם...הם נשארים איפה שהם ומשפחותיהם נושאות את הכאב כל יום ביומו.

אני חושש מהנטייה של העם הזה- ובעיקר מנהיגותו- לחשוב שהדרך לשמר זיכרון הוא בלשאת נאומים כריזמטיים, להפגין את שרירנו, להפגיז בנשקינו ובאיומנו...
בעיני, זה רחוק מאוד מלחיות את הציווי של "לחיות למען אלה שלא הצליחו", שחייהם נקטעו בטרם עת.
האם מנהיגנו ידעו כיצד לשמור את הזיכרון בדרך שבה איננו שוכחים אבל גם איננו נתקעים מלעשות את הצעדים, השינויים והמהלכים המהותיים באמת על מנת לבנות פה מציאות אחרת?
אני חושש שיש לנו את הסינדרום החדש של יהודי הגלות על דורותיו, שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים" היתה למס שפתיים ולשירה בלבד, רק כאן זה נקרא "ידנו מושטת לשלום", ועוד ביטויים חסרי משמעות וחסרי יוזמה ותוכן.

מי ייתן שנעמוד הערב ומחר ונזכור את כולם, נזכור שזיכרון שמשאיר אותנו במקום הוא למעשה לוקח אותנו אחורה.
זיכרון שנותן לנו כח הוא זיכרון שבונה את העתיד. אותן מילים, רק לב אחר, נשמה אחרת, תקווה אחרת.

שנזכור את הכולם ושנהייה ראויים לזיכרון הזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה