הרבה אנשים באים לאימון אישי ועסקי ולמרות שהם אומרים "אני רוצה שינוי", זה לא תמיד מה שהם באמת מוכנים לעשות- חברה, לעשות שינוי בחיים יכול מאוד להפחיד ולאיים!
כמאמן אישי ועסקי אני יודע היטב שלא אני הוא זה שמשנה או מתכוון לשנות אדם אחר, אלא אני הוא ה"מיילד" את ה"לידה" ואת אותו תהליך העוצמתי עבור אותו מתאמן.
אבל, חברים, אין לשכוח שעל מנת ללדת צריכים גם להיות בהריון קודם (לפחות על פי חוקי הטבע)- לא כל אדם באמת "בהריון" –למרות ההצהרות- וגם מוכן לאותה "לידה"!
המאמן צריך להבחין, לחוש, לשקף, לעודד, לדחוף- אבל... לא בסופו של דבר הגורל הוא לא בידנו המאמנים, וגם את זה צריך לזכור.
והנה לכם שני סיפורים מתוך ניסיוני עם מאות מתאמנים:
אישה בגיל 40, רצתה לעזוב עבודה שבה היא עבדה 19 שנה.
עשתה סדנאות, הצהירה בגדול על שינוי בחיים, חבקה חזק את המפגש הראשון שלנו שבו דברנו על חקירה עצמית, גילוי עצמי, מטרות, יעדים- הכל היה על מוכן על השולחן.
אפילו במפגשים הבאים כשדברנו על תכניות ועל "יציאה מאזור הנוחות", היא היתה שם עם הרבה הצהרות והתרגשות עד ש....היתה ממש צריכה לעשות את מה שהיא אמרה....והיא פשוט נעלמה!
לא הגיעה, לא התריעה, (לא שילמה) ולעולם לא חזרה...מה עלתה בגורלה?
האם בסוף ניהלה את הפחד או שמא הפחד גבר עליה?
וגם על איש בן 65 אני יכול לספר, שגם הוא ניסה לעשות שינוי עם עצמו אחרי 40 שנה באותו תלם.
השלבים הראשונים עברו בהצלחה וגם הבאים אחריהם, אך ככל שעבר הזמן, התחילו הדחיות, התרוצים ולבסוף גם הוא "נבלע" לתוך החיים...
האם הפחד גבר עליו או שמא האיש מצאה את דרכו?
כמאמן, אני חווה הרבה מאוד הצלחות בעבודה עם מתאמנים החפצים שינוי, ואין דבר שמשמח אותי כל-כך כמו זה, כי שם הוא חזוני ושם הוא ייעודי.
אבל גם אני, כמו כולנו, צריך לזכור שוב ושוב שזה אינו הסיפור שלי בסופו של דבר אלא של סיפורו של המתאמן, ולפעמים אין לנו אפשרות אלא לשמש כעוד שלב בסיפור ארוך יותר שאת קצהו כנראה לא נגזר עלינו לראות.
כמאמן אישי ועסקי אני יודע היטב שלא אני הוא זה שמשנה או מתכוון לשנות אדם אחר, אלא אני הוא ה"מיילד" את ה"לידה" ואת אותו תהליך העוצמתי עבור אותו מתאמן.
אבל, חברים, אין לשכוח שעל מנת ללדת צריכים גם להיות בהריון קודם (לפחות על פי חוקי הטבע)- לא כל אדם באמת "בהריון" –למרות ההצהרות- וגם מוכן לאותה "לידה"!
המאמן צריך להבחין, לחוש, לשקף, לעודד, לדחוף- אבל... לא בסופו של דבר הגורל הוא לא בידנו המאמנים, וגם את זה צריך לזכור.
והנה לכם שני סיפורים מתוך ניסיוני עם מאות מתאמנים:
אישה בגיל 40, רצתה לעזוב עבודה שבה היא עבדה 19 שנה.
עשתה סדנאות, הצהירה בגדול על שינוי בחיים, חבקה חזק את המפגש הראשון שלנו שבו דברנו על חקירה עצמית, גילוי עצמי, מטרות, יעדים- הכל היה על מוכן על השולחן.
אפילו במפגשים הבאים כשדברנו על תכניות ועל "יציאה מאזור הנוחות", היא היתה שם עם הרבה הצהרות והתרגשות עד ש....היתה ממש צריכה לעשות את מה שהיא אמרה....והיא פשוט נעלמה!
לא הגיעה, לא התריעה, (לא שילמה) ולעולם לא חזרה...מה עלתה בגורלה?
האם בסוף ניהלה את הפחד או שמא הפחד גבר עליה?
וגם על איש בן 65 אני יכול לספר, שגם הוא ניסה לעשות שינוי עם עצמו אחרי 40 שנה באותו תלם.
השלבים הראשונים עברו בהצלחה וגם הבאים אחריהם, אך ככל שעבר הזמן, התחילו הדחיות, התרוצים ולבסוף גם הוא "נבלע" לתוך החיים...
האם הפחד גבר עליו או שמא האיש מצאה את דרכו?
כמאמן, אני חווה הרבה מאוד הצלחות בעבודה עם מתאמנים החפצים שינוי, ואין דבר שמשמח אותי כל-כך כמו זה, כי שם הוא חזוני ושם הוא ייעודי.
אבל גם אני, כמו כולנו, צריך לזכור שוב ושוב שזה אינו הסיפור שלי בסופו של דבר אלא של סיפורו של המתאמן, ולפעמים אין לנו אפשרות אלא לשמש כעוד שלב בסיפור ארוך יותר שאת קצהו כנראה לא נגזר עלינו לראות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה