חנוכה ממש לא קריסטמס

כילד בארה"ב אני זוכר עד כמה ש"ריחמו עלי" הנוצרים שמסביבי שנדמו, "מה לכם אין קריסטמס?!", התייחסו אלי בחמלה רבה כאילו שחסרה לי רגל או עין, או אוזן, משהו מהסגנון הזה.
היה להם ממש חבל שאני, כיהודי, לא יכולתי להשתתף ב"יום החשוב של השנה".
האמת היא  שלאורך כל השנים יהודים לא מעטים בארה"ב לא עמדו בזה, ורכשו גם הם לביתם עץ קריסטמס לאותו שבוע בין ה 24.12- 1.1, שעץ שאותו לפעמים כינו "שיח חנוכה", עשו הכל רק על מנת "לא לפגוע בשמחת הילד".
עוד בהיותי ילד בניו-יורק בשנות השישים הפך להיות מאוד מקובל לראות את הפרסומות של חברות רבות שהיו כתובות בהן:
"We wish all our wonderful customers a Merry Christmas and Happy Hannukah!"

אני זוכר ש"אנחנו" הסתכלנו מלמעלה על כל הדבר הזה, היה נראה לי שכולם כאלה "בורים" ולא מבינים עניין, אחרי הכל, כל יהודי שלמד משהו יודע שחנוכה וקריסטמס זה "לא כוחות", חנוכה זה לא חג ממש רציני, נעמיד מולם את היום כיפור שלנו, זה כבר יותר שוויון!
כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לסביבה שלי שהחליטה ש"אנחנו מבינים" והם לא...
אולי בגלל שאנחנו קבלנו חינוך יהודי יותר מסורתי, שלנו היו קרובי משפחה דתיים, מלומדים ואפילו כאלה שגרו בארץ ישראל.
"שיח חנוכה"? באמת, give me a break, מה יהיה עם היהודים המתבוללים האלה...

ועכשיו....אחרי שעברו כארבעים שנה והספקתי לגור בעוד כמה ארצות ולהתוודע קצת יותר לעולם הגדול מאוד שלנו, אני רואה את הדבר גם בזווית אחרת. נס פח השמן אף פעם לא דיבר אלי, לא אז ולא היום, וגם כל טקס הגבורה שהציונות עשתה עם סיפור חנוכה אף פעם לא סחף אותי.

למרות שאני מאוד רחוק מלהיות בעל רצון לגדל "שיחי חנוכה" בגינה, אני בהחלט רואה את היהירות שהיתה בי ומסביבי באותם הימים בארה"ב, היהירות שגרמה להסתכל מלמעלה על אנשים שפשוט רוצים להיות כמו אחרים ולא להתפאר בשונות שלהם שלא בצורך, על פי דעתם.
היום אני רואה את נרות החנוכה כנרות שיכולים לסמל ערכים ודברים הרבה יותר אוניברסליים, נר שיכול לגרום לנו לחשוב עוד קצת על חיינו, חיי האנשים שאיתם אנו חיים והחיים של כל העולם הזה, שהם לא דבר שמובן מאילו.

לא, חנוכה היא לא קריסטמס, אבל היא יכולה להיות בעלת משמעות רחבה ועמוקה לאנשים בכל מקום ומכל רקע ותרבות.
היום אני מתרגש דווקא יותר מזה שהחנוכה שלנו קבלה "שדרוג" של קריסטמס. שיהיה happy שם וגם happy פה.
יש משהו רע בזה? הלוואי שנרבה יותר אושר בעולם, מה זה חשוב איך קוראים לזה...

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."

מי אמר את זה? לא, לא דיפאק צ'ופרה, לא רובין שרמה, לא גורו כזה וגורו אחר, בוודאי לא עוד "מנחה סדנאות" ממחנה ה"שאנטי באטי"....
אמר את זה מי שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות שנחשב לאחד מאבות הציונות הדתית!
כמובן, מדובר ברב יצחק הכהן קוק, שחי לו בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20 ונפטר לפני ה"אקשן הגדול יותר", ב 1935.

הרב קוק היה ידוע בענוותנותו, צניעותו ובריחתו מהכבוד.

הוא ראה בתנועה הציונית כ"אתחלה דגאולה", ראה בה את פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה ובניית הארץ בחומר, ולא רק ברוח ובלימוד תורה.
היו לו גם מתנגדים, לרב קוק, ואיך לא יהיה לאדם כזה מתנגדים, אדם שמצא שפה משותפת גם עם החילוניים ביותר וגם עם הדתיים ביותר.
הוא היה איש של הלכה אבל גם של קבלה.
אומרים עליו שמבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי ואמיץ, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת.

לפעמים אני מתגעגע לאנשים כמו האיש הזה, אותם אנשים שיוצאים מתוך מסורת ישראל אבל יונקים לא רק מדלת אמותיה אלה מרוחה המיטבית והאנושית, רוח שיודעת לפשר, להכיל ולחבר בין בני אדם....
ולא רק בין כיסאות, תקציבים ומלחמה על שטח זה או אחר.

אני מאמין שאני לא היחיד ששואל: איפה ישם עוד אנשים כמו האיש ההוא ולמה הם לא נמצאים בכנסת ישראל?

חנוכה שמח. לאור שבתוכנו ולאור שבחוץ.

לזה קוראים מדינת חוק?

השבוע צפיתי בטלוויזיה בראיון מטלטל עם מפיקה של סרט "הכביסה המלוכלכת", סרט תיעודי שביימה יעל שרר.
הסיפור ליווה אותי עוד שעות רבות לאחר שבטלוויזיה כבר עברו לפרסומות ולתכנית הבאה.
הסיפור הוא אוטוביוגרפי: תביעה של יעל נגד אביה על התעללות מינית שלו בה בילדותה.

לכאורה, יש כאן את כל האלמנטים של "סיפור טוב"- המתח, העימות, הרגש- אבל מה שהפיל אותי זה הדברים שעושה את הסיפור הזה "סיפור רע מאוד".
הדברים כמו האב, דוקטור לכימיה, משפחה שגרה עם האלפיון העליון בכוכב-יאיר, והילדה, שמגיל מאוד צעיר חווה את אביה כ"משתמש בה מינית" שגדלה לחשוב שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
וכשבגיל 13 היא מגלה לראשונה את הסטייה שגרם לה אביה, האב לא מוותר וממשיך לנסות להתעלל בה מינית.

והתוצאות?
אלוהים ישמור...
האב בסוף מקבל את עונשו, 3 שנים בכלא ויוצא אחרי שנתיים על "התנהגות טובה".
תגידו, מבלי להכיר את פרטי המשפט, זה נראה לכם הגיוני?
אתם גם מריחים "עורך-דין מוכשר" בתמונה? 
נראה לכם הגיוני שאנשים נכנסים לכלא לשנים ארוכות הרבה יותר על כל מיני עבירות של צווארון לבן, בגידה נגד המדינה, מעילה בכספים, אבל לאב שהרג את נשמתה של ילדתו הרכה, מגיע "חופשה" של שנתיים בכלא?
איפה החוק במדינת החוק שלנו?

אני חושב שהחברה שלנו ה"נאורה" והסופר- טכנולוגית, המובילה את העולם ביכולת לעשות סיקול ממוקד ולהרוג את האויב, כל-כך לוקה בחסר שמדובר בהתעללות של ילדים.
בעיני, התעללות מינית על ידי הורה היא סוג של רצח, רצח שלא מתבטא בארון קבורה, חברה קדישא והלוויות, אבל "רצח מתמשך", לילד חסר-אונים, בעצם היותו ילד.
רצח על ידי האדם שהיה אמור להגן עליה- האב.

זאת תעודת עניות נוראית לחברה שלנו. לעם הנבחר.

הפרסום של סלקום

אוי כמה רעש עשתה הפרסומת הזאת של סלקום, שהשתמשה בעליית יהודי אתיופיה למכור את הסחורה שלה!
יותר נכון, סלקום החליטה שסיפור עליית אמא אתיופית לישראל, בלבוש מסורתי, שפוגשת את ביתה החיילת בשדה תעופה ומזהה אותה רק לפי תמונה מימי ינקותה- מתחבקות, בוכות...
גם אנחנו הצופים בוכים...
וכל זה עושה סיפור טוב למכור סלולרי.
במיוחד שזה קורה תחת הסיסמא: תחת "משפחות נועדו להיות יחד."

מורן שיר, מעיתון הארץ של 25.11.12, כתבה נהדר:
"נכון, סלקום נזכרו רק עכשיו באתיופים. אבל הם נזכרו. לכעוס עליהם זה כמו לנזוף בתלמיד שאיחר על כך שכל האחרים לא הגיעו לשיעור.
לא במקרה נזכרו בהם עכשיו.
לאורך השנים, כשתעריפי הסלולר השתוללו, לסלקום לא היה עניין עם הציבור האתיופי.
עכשיו, כשאין להם ברירה אלא להוריד מחירים, אנשי סלקום מגלים שכבות נוספות במרקם הסוציו-אקונומי ומגזרים חדשים עם פוטנציאל להצטרף למשפחת סלקום.
ואיזו סיבה יש לסלקום שלא לקבל את הישראלים ממוצא אתיופי למשפחתם?
הרי המשפחה הזו חולקת ערכים חוצי עדוֹת כשהעיקרי בהם הוא תשלום חודשי לסלקום.
האתיופים, כמו האשכנזים והמזרחיים, משלמים בשקלים".

לדעתי, זה לא הנושא האתיופי שמפריע פה- כי במקרה האתיופיים הם הנשוא של המניפולציה הרגשית, אבל עצם העובדה שסלקום לא נרתעת מלקחת חומרים כל-כך רגישים ולנצל אותם על מנת למכור את השרותים שלהם, שכולנו יודעים, ממש לא מרשימים ביותר.

זאת תעודת העניות בעיקר למדיום הזה שנקראה פרסום שאין לו גבולות, אין לו מעצורים ואינו עוצר בנקודות רגישות לזולת-העיקר שיזכרו אותך, יגידו ה"מומחים". גועל נפש.

 הסיפור של עליית ביתא-ישראל הוא אחד מהסיפורים המרגשים ביהדות הציונית במאה האחרונה.
כאחד שזכה לעבוד עם הקהילה הנפלאה הזאת, אני יכול רק לכאוב איתם את הכאב שלהם  שישראל ה"מבוססת" עדיין מתעקשת לראות אותם כעולים חדשים הבאים מ"פרימיטיביות", שעצם הגעתם ארצה "הצילה אותם", וזאת בא לידי ביטוי בסמל של החיילת האתיופית המשדרת כח ו"צבריות".
לך לספר לאנשי סלקום- ולצערי גם להרבה צעירים יוצאי העדה האתיופית שכבר לא כל-כך מכירים את סיפור אבותיהם באתיופיה והמסע דרך סודאן- שאותה אמא אתיופית מייצגת אומץ רב וכח סבל גדולים מהרבה מאותה חיילת וממרבית הצברים בסלקום שמסתובבים פה ועושים שרירים.
כמעט 30 שנה שיהודי אתיופיה נמצאים איתנו.
אתיופיים רבים כבר הצליחו למצוא את עצמם בארץ ולהתקדם בחברה....
גם בלי הסלולרי של סלקום.

אם יש מקום שידוע לשמצה בעולם העסקים כהכי נוטה להתנהלות קלוקלת ולא מוסרית, זה הרי עולם הפרסום. אצלם אין גבולות, מה שמוכר זה מה שיעשו. ולזה קוראים "קידמה"....

 

חברה שבה הנשמה פוגשת את המודל העסקי- "Call יכול"

ביום חמישי שעבר התוודעתי לדבר שידעתי שהוא קיים אבל לא ממש יצא לי לשמוע עליו ממקור ראשון.
זאת היתה חוויה מרגשת, לא רק עבורי אבל אני מאמין לכל אדם שישב בכיתת ה"טעימות" של "מינגה- הזירה לעסקים חברתיים".
ל"דבר" הזה קוראים "Call יכול" והוא יזמות חברתית עסקית par excellence, נושא הדגל לרעיון שכן, ניתן לעשות עסקים וגם להשיג מטרות חברתיות, או להשיג מטרות חברתיות וגם לעשות כסף בחיים.

Call יכול הינה חברה ראשונה מסוגה בעולם המתמחה בהקמת מוקדים טלפונים בשיטת מיקור חוץ Outsourcing)) אשר כל עובדיה הם אנשים המתמודדים עם מוגבלויות.
מאז 2008  החברה  מקדמת חזון שתוביל למהפכה בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלויות בישראל.
כ- 200 עובדים מגיעים מדי יום לCall יכול, כולם עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות או חושיות, החברה היא המעסיקה הגדולה ביותר של אנשים עם מוגבלויות בשוק החופשי בישראל ובעולם.
אלה הנתונים ה"יבשים" (אם בכלל ניתן להגיד שיש דבר כזה "יבש" אצל מיזם כה פורץ דרך).

אך הסיפור ה"אמיתי" איננו נמצא בנתונים המספריים האלה, מרשימים ככל שיהיו.
הוא מסופר בצורה הטובה ביותר בכתבה של אילנה דיין בתכנית "עובדה" מ 2010 שאני מאוד מאוד ממליץ לראות.

הסיפור ה"אמיתי" של call יכול הוא שהיזמים בנו מקום שבו האדם עם מוגבלות יכול לפרנס את עצמו בכבוד, להיות אדם שלוקח אחריות על עצמו, אדם שמסוגל לטפל בשרות עסקי לאחרים.
כאן ניתן לאותו אדם לא "רגיל" לפעול בדרך רגילה לגמרי ולהרגיש בבית. זה מקום שהמשותף לכולם הוא שלמרות הקושי במוגבלות (ואין מקום להסתיר שיש קושי),
החיים לא נגמרים, תמיד אפשר למצוא דרך להיות "כמו כולם" כי המקום בנוי על הכלה של השונה ולא הדרתו.

אין ספק שישנם קשיים לנהל מיזם כזה, ואת זה לא הסתיר המנכ"ל, אמיר בר-נתן, כשהוא דיבר והציג את החברה.
יש עלויות לא צפויות, שוק לא יציב, צורך בלתי-פוסק לעשות התאמות על מנת לאפשר את העבודה על ידי אנשים שמעטים אחרים, לצערנו, מוכנים להעסיקם.
במפגש ביום חמישי שעבר, שמענו וראינו את הגדולה של כל אדם ואדם במפעל הזה, את ההתמדה, האומץ והתושיה, וגם את החיבור לחזון הגדול והמרגש של כולם- לקבל את ההזדמנות להיות מי שהם יכולים להיות אבל פשוט לא נתנו להם.

להיות יזם ומנכ"ל של מיזם כזה מחייב בן-אדם מיוחד, ואמיר בר-נתן הוא אחד כזה.
הוא עזב תפקיד בכיר בחברת "פלאפון", עם כל הסביבה המתגמלת, על מנת להקים את call יכול.
מצאתי את עצמי מקשיב לאמיר בהערכה עצומה, וגם מעט קנאה ("גם אני הייתי רוצה לעשות משהו כזה!..."), ורצון לעזור לחזון הזה להתרחב ולהתגשם.

אני לא היחיד, זה בטוח. לא היתה עין יבשה בחדר הזה בסוף ההרצאה של אמיר.
כולנו הבנו שקבלנו עדות נוספת איך עסקים חברתיים עם נשמה גדולה יכולים לפרוץ דרך במקומות שאחרים לה העיזו ללכת.

שיהיה בהצלחה אמיר!

אהוד ברק: גומרים הולכים

אהוד ברק הוא תופעת טבע מצערת מסוג אחר.
מדהים אותי איך אדם בסדר גודל כמו ברק יכול פשוט לשים פס על כל המדינה, לא לראות אף אחד ממטר.
סוג של יוהרה מזן המתנשא ביותר, היושבת כנראה על כישרון גדול וניסיון גדול.



ה"גומרים הולכים" של אהוד בקר הוא מביך בעיני, לראות עד כמה בן-אדם שלכאורה בין המנהיגים הבכירים שלנו יכול להתייחס למדינה כסוג של "תעסוקה"- גמר את המלחמה ופורש לפרויקט הבא.
כמו שעשה בפעם הקודמת, והפעם לפניה ועוד הפעם לפניה...
מעניין מה היה קורה אם במקום ברק בקמפ-דייויד ב שנת 2000 היה מישהו אחר עם אינטליגנציה רגשית קצת יותר גבוה ממנו- מה היה קורה ל"אין פרטנר" המפורסם שלו?
לעולם לא נדע, אולי גם שם השתעמם ברק שלא שיחקו לפי החליל שלו ושלף שוב את ה"גומרים הולכים" האופייני שלו.

ח"כ דניאל בן סימון ממפלגת העבודה אמר את זה כל-כך יפה בעמוד הפייסבוק שלו: "אהוד ברק, איש מורכב ומוכשר שהצית את הדמיון של כולנו, כשהתייצב ב-1999 כדי להמשיך את מורשתו של יצחק רבין.
לצערי, זה לא קרה.

לא נשכח לו את הפגיעה במחנה השלום, כשקבע - אין פרטנר בצד השני.

לא נשכח לו את תרומתו לפריצת האינתיפאדה השנייה.

לא נשכח לו את ברית הזוגיות עם הימין הקיצוני שאותה כפה על מפלגת העבודה.

לא נשכח לו את הניסיון שלו לפרק את מפלגת העבודה בינואר 2011.

לא נשכח לו את העריקה האופורטוניסטית שלו מתנועת העבודה.

יחד עם זאת, לא נשכח לו את תרומתו האדירה לביטחון המדינה.

ואני מוסיף: לא נשכח לו את ה"גומרים הולכים".
יש רגשות בצד השני, אודי שלנו, כבר הגעת לגיל 70, אם לא למדת עד עכשיו אז מה הלאה?

רוני דוניץ: עכשיו גם בפייסבוק