עסקים חברתיים: העתיד כבר כאן!

עסקים חברתיים, זה אולי  "באז חדש", יש האומרים ה"מגזר הרביעי" החדש...
אני חושב שזה תחום מרתק, חשוב, מעשי ופורץ דרך- רוצה לתרום את חלקי שם...
אני גאה להיות משתתף בסדנת הטעימה של "מינגה" ושנכחתי בכנס של Israel Venture Network השבוע, על מנת לשמוע את הדברים המתפתחים בתחום:
http://origin.library.constantcontact.com/download/get/file/1101677449019-407/Conf_2011_hebrew_link.pdf

פרופסור מוחמד יוניס, פרופסור לכלכלה מבנגלדש, הוא אולי הדמות הראשונה העולה לראש שומעים את המונח "עסקים חברתיים".
יוניס הקים את בנק ג'רמין, "בנק לעניים" , הבנוי על רעיון ה "מיקרו- אשראי", שהם סכומים קטנים של כסף הניתנים בהלוואה לעניים על מנת שיצרו יכולת לעצמאות כלכלית, ובכך לסייע לחברה במיגור העוני וליצירת שגשוג חברתי "מלמטה" .
עבודתו של יוניס זיכתה אותו בפרס נובל לשלום, מקרה חריג שבו זכה בפרס ארגון עסקי הפועל למטרות רווח.
יוניס אמר ואומר הרבה דברים מלאי-השראה בנושא, נושא שחודר ישר למקום שאני, ועוד, הרבה כמוני, שואפים אליו- לעשות את פרנסתנו וגם טוב לעולם, כמקשה אחת, מחוברת, ערכית ותכליתית.
כדברי יוניס:
"יזמים חברתיים- עסקיים- social business entrepreneurs - הם הפתרון.
אנחנו תמיד הנחנו שבעולם יש שני סוגים של אנשים: סוג אחד רוצה לעשות כסף וסוג האחר שרוצה לעשות טוב.
אבל בעולם האמיתי יש רק סוג אחד של אנשים עם שני סוגים של אינטרסים בפרופורציות שונות.
חשוב שנכיר בשני סוגים אלה של אינטרסים בעולם העסקים שלנו, כי זה חשוב לאנושות ולכדור הארץ...
אם ניצור את הסביבה המתאימה, יזמים עסקיים חברתיים יכולים להשתמש במנגנוני השוק באופן משמעותי ולהפוך את העולם העסקי למגרש שבו ניתן ללחום את הקרבות החברתיים בדרכים חדשניות ויעילות יותר...
יזמים חברתיים עסקיים יכולים ליצור תקווה לעתיד החברה האנושית ולהאיר את העולם העגום הזה עבור כולנו." (פרופסור מוחמד יוניס).

העתיד כבר כאן, ואני רק בתחילת דרך מרתקת!

מתי בפעם האחרונה דברת עם השכנים?

הבוקר, שבת, יצאתי להתעמלות השגרתית שלי, וכשהייתי בדרכי הביתה החלטתי לעצור ולדבר עם אחד השכנים בשכונה, אלי, קוראים לו, אדם כבן 70 ושמור היטב.
אלי אדם מעניין, בואו נתחיל בזה שהכרתי את אלי- שגר מעבר לכביש- רק לפני כשנתיים כאשר הוא קנה ממני את הפיאט אונו 1996 שלי, שרציתי כבר להחליף, לא הכרתי אותו עד אז.
מה שזכור לי שבניגוד לכל הטלפונים שקבלתי בעקבות המודעה שלי מאנשים מפוקפקים עם הצעות מחיר משפילות, אלי הציעה לי משהו מאוד סביר, שילם על המקום והתייחס רק בחיוביות.
קצת חששתי למכור לו את המכונית, כי בכל זאת היא לא מכונית חדשה, ולא יהיה לי נעים לראות אותו מתהלך עם הכלבים שלו שעל פניו כעס והיה והמכונית לא תעשה את המצופה ממנה ותבלה המון זמן במוסך.
כי עם מכונית ישנה אף פעם לא יודעים.

אך הפעם שפגשתי את אלי הוא היה רק מלא חיוכים, עצות טובות לחיים וסיפר לי שהוא השקיע קצת באוטו ועכשיו הפיאט טס וממש כיף!
אלי הוא אחד שאוהב לדבר ואני רק שאלתי שאלות והקשבתי לאלי- מעיין שופע.
הוא הדריך אותי על מכשירי ההתעמלות בפארק, נתן לי עצות לתזונה טובה, סיפר לי על תפקודו בצה"ל בעבר בעזה כקצין בכיר, על הדברים המאוד לא נעימים שעשו בעזה בשנות ה-70, סיפר לי שלדעתו אם באמת נתחיל לדבר עם עזה בשלום מעשי ולא רק בפצצות יש סיכוי, יש שם אוכלוסיה שמשתוקקת לחיים אחרים.
אלי ספר לי על אמו שבאה מרוסיה ואביו  שבא ממצרים, על הטירונות בשייטת ועל הספרים שהוא קורא, כי אמר לי שהוא "אוטודידקט".

נפרדתי מאלי אחרי 20 דקות של פוסט-התעמלות עם מחשבה אחת:" למה הפסקנו להכיר את השכנים?"
למה אנחנו חושבים שתמיד "שם" יש את הדברים הכי מעניינים והמועילים שלא פעם ולא פעמיים הדברים שמתחת לאף הם זמינים, חינם ומחממים את הלב, לא פחות ואפילו יותר!

מה עוד נמצא מתחת לפנס שעוד לא גיליתי?

להיות עם חופשי- וגם נורמלי?- בארצנו

מבצע "עמוד הענן" הפגיש את המאסטרמיינד שלי עם מציאות של טילים, אזעקות, ממ"ד, מרחב מוגן והתפוצצות של סמארטפונים הרודפים מבזקים כל 5 דקות.
מצאתי את עצמי מאמן מתאמן בטלפון כאשר היינו צריכים לעצור 3 פעמים בזמן שעת האימון בכדי שיוכל לתפוס מחסה מטילים שעפו לכוון של היישוב שלו.
מצאתי את עצמי מרצה על תכנית פעולה באימון לקבוצה של תלמידים שחלקם באו מתוך מציאות בלתי-נסבלת של טילים ואזעקות נונ-סטופ של שבוע ימים (בנוסף ל 12 השנים שהפצמ"רים נפלו ללא מבצעים של צה"ל).

היתה ממש חוויה לנסות להשאיר את תשומת לב המשתתפים בתוך הקבוצה ובתוך הכיתה כאשר הראש והלב נמצאים שם בעזה, עוטף עזה, עוטף עוטף עזה, כמה קילומטרים מהעוטף שעוטף את העוטף של עזה...
ומי אני כמנחה שאעמוד על "אנחנו כאן ולא שם" כשטילים נופלים סביב הבתים של אנשים ובני משפחה נמצאים שם ואי-שם...
זרמתי, הם זרמו, ממש חוויה ישראלית לדבר על דברים של היום-יום כשמישהו מכוון אליך טילים.

נפתלי אימבר – משורר שמתחת ידיו יצא את השיר "התקוה" לפני כ 100 + שנים- "להיות עם חופשי בארצנו"---מה הוא היה אומר אילו היה רואה את העם החופשי עזה אחרי 64 שנים של חופש נשכב על הרצפה בפוזה כזאת?

דבר אחד אני יודע: נורמליים אנחנו לא.

להאמין בדבר, וגם בהיפוכו

אלה זמנים טרופים ביותר, הרבה הגיון אין והרבה דברים הזויים יש. למשל שיחות האימון שקיימתי בטלפון עם מתאמן שהיה צריך להפסיק 3 פעמים על מנת להיכנס למרחב מוגן- אתם חושבים ש"אבות הקוצ'ינג" יכלו לצפות מצב כזה שבנו מודלים של אימון טלפוני?

אלה גם זמנים שאני מוצא כל-כך הרבה בלבול אצל אנשים, אבל מצד שני, אולי זה לא בלבול בכלל אלא תופעה של "להאמין בדבר וגם בהיפוכו".
אנחנו חונכנו להאמין שאתה מאמין או בדרך אחת או בדרך אחרת, או במפלגה כזאת או אחרת, אבל לא כל-כך חונכנו להיות גם פה וגם שם בעת ובעונה אחת!

מצד אחד, איך אפשר לא לתמוך במבצע שבא לגאול עשרות ומאות אלפי אנשים מהסיוט לחיות תחת טילים כבר 12 שנה!
מה זה ה"איפה ואיפה" הזאת - כל זמן שזה רק תושבי הדרום ולא תל-אביב, חלילה, אפשר היה להבליג והם כבר "יסתדרו".
מגיע להם לחיות לא פחות מכל אחד אחר במדינה הזאת והחובה של המדינה היא להגן. חובה שלא ממש מלאו אותה עד הסוף.

ומצד שני- כולנו יודעים שכח ועוד כח ועוד כח לעולם לא יביא את תוצאה הרצויה.
המשפט "להחזיר את ההרתעה" נשמע מצוין אבל הוא כל-כך מעורפל וקל לא לקיים על ציר הזמן.
צריך לבנות שלום ואת זה עושים בדיוק בדרך ההפוכה..

מצד אחד, תקיפה של כוחות על הקרקע יכול לעשות עבודה יותר ממוקדת אבל....
מצד שני...בכך יהיו אבידות גדולות לאוכלוסיה הפלשתינית וגם לכוחותנו.
ואין מה לדבר שהעולם ילחץ וימחץ את כל הלגיטימיות הקטנה שכבר יש לנו.

מצד אחד, יש תחושה שיש סיכוי למבצע "עמוד ענן", ומצד שני, זאת דרך מצוינת להגביר את השנאה ואת המוטיבציה של המחבלים לנקום בנו.

מצד אחד, גם אני נסחף לתוך התמיכה, ומצד שני, חושש לבני המשפחה שלי לובשי המדים ומתפלל שאכן לא תהיה כניסה על הקרקע.

מצד אחד, אני מתעב מלחמה ואלימות ויש פה הרבה הרבה אלימות, ומצד שני, נראה לי כל-כך לא מוסרי להפקיר את דמם של תושבי הדרום- יש דרך אחרת?

מצד אחד, גם אני תומך (עד כאן) במנהיגים שלנו, ומצד שני, אני מה זה לא סומך ומאמין בהם!!

אז מה עושה אדם מהשורה, עוד יהודי בארץ ישראל, אחד שמאמין שיש דרך אחרת, היתה דרך אחרת ונתנו לה להיעלם לנו.
מצד אחד, אני מדוכא מהעובדה שאין שום מנהיג באופק, כולל כל אלה שעושים רעש לקראת הבחירות...ומצד שני...אם פעם היה בן-גוריון, רבין, בגין, אז יש עוד סיכוי שיהיה עוד אחד לא?

מצד אחד, בטח שיש- יש תקוה, ומצד שני, איפה היא כבר, אין לנו תקוה...

אבא מדבר "סכיזופרנית"

אתם יודעים מה זה "לדבר סכיזופרנית "? קחו אותי לדוגמא: הבן שלי שבמכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא מתקשר אלי ואומר לי שהם החליטו לרדת לדרום להתנדב עם הילדים במקלט ולשעשע אותם קצת. אז מה האבא אומר? "איזה יופי, כל הכבוד!" ואז אחרי 10 שניות האבא אומר, "יורדים לדרום? למה? אבל זה מסוכן שם, זה לא הזמן לבקר באשדוד, אנשים בורחים משם למה אתם עושים את זה, סוף סוף אפשר היה להירגע..."

מוכר לכם? זה לא כאילו יש לי השפעה מי יודע מה על ילדי בן ה 18 אבל בכל אופן...

זה באמת מראה עד כמה אנחנו מבולבלים במדינה הזאת, אני בטוח שיש עוד אלפים רבים כמוני. יש לך קו מנחה ביום אחד ואז משהו משתנה ואתה כבר לא בטוח כבר בקו הזה. כל-כך קל להתלהם, "להכניס להם" כשאתה יודע היטב שאחרי שאתה מכניס להם הם הולכים בוודאות להכניס לך ואז...ואז...ואז...ואז מה? מה יקרה אז?

זה בדיוק בנקודה של "אז מה יקרה" שאני יודע שכולם מגמגמים חוץ מהקיצוניים ביותר והם בכלל מפחידים.

יש שפה חדשה למדינת ישראל, כדאי שגם יוכר לשפת לאום חדש- "סכיזופרנית".

אפלייה לכל דבר: Ageism – גזענות חדשה

אדם אחד בא להתאמן אצלי לפגישה אחת, הוא היה בן 49, מנהל בהיי-טק שעזב את עבודתו ורצה להתכונן לראיון עבודה. הוא סיפר לי שהוא האמין שאף אחד לא ירצה איתו עקב "גילו המופלג".
הוא גם הביא תימוכין לעמדה שלו" לפני מספר שנים הוא חיפש עובד בכיר לעבודה וביחד עם מנהלת משאבי אנוש עברו על דפים רבים של קורות חיים.
מנהלת משאבי האנוש הצהירה שיזרקו לפח כל מי שמעבר לגיל 40 כי "חבל על הזמן- הם כבר זקנים מדי".

חבר'ה, אתם קולטים את הקטע הזה? 40 זה זקן מדי? בעולם שהגיל הממוצע להחזיר ציוד הוא בערך 80, ושיש אנשים כל-כך רבים שחיים מעבר לגיל 90, אתה רוצה להגיד לי שגיל 40 זה כבר זקן מדי?

אני לא כל-כך מבין את כל ההללויה הזאת לצעירים, עם כל הכבוד למיטב בנינו, זה פשוט הסתכלות מעוותת על החיים, אולי אפילו תוצאה מעולם שאיבד את ההערכה  לצמיחה, התפתחות, תהליכים והתמדה.
עולם שמקדש את האינסטאנט, הטוויטר, הbullet  במקום המשפט, הסיפור, השיחה ומערכות יחסים.
אולי זה גם עולם ששכח מה מביא עבודה קשה ועיקשת לאורך זמן, מה זה לבנות משהו ולא לחיות download to download.
מישהו צריך לספר לחבר'ה שטכנולוגיה היא יכולה להיות מאוד מבורכת אבל היא עדיין שייכת ל"אמצעים" של החיים ולא ל"מטרות".

אני לא יודע מה שאתם חושבים אבל אני בגיל 53 ואני מרגיש הרבה יותר יצירתי, פעיל וחי מזה שהייתי בגיל 35 וגם 25.

יש משהו שהתבשל, שהתגבש אצלי, אני הייתי רוצה להאמין שיש קצת יותר תבונה בין הכתפיים אפילו אם הבטן כבר לא מה שהייתה קודם.

מישהו צריך לספר לחבר'ה. לפני שזה מאוחר מדי. אולי נבקש משמעון פרס שיעשה מבצע?

האגו! אוי, האגו!

פעם נורא כיבדתי את "האנשים החברתיים" בצורה מוגזמת וקצת ילדותית. אולי בגלל שכל-כך מאסתי מה "אנשים העסקיים" שכל מה שמעניין אותם, ככלל, זה למקסם את הרווח שלהם.
לא שאין פה כמה גרעינים גדולים של אמת, אבל האמת היותר נכונה היא שזה לא כל-כך חשוב אם אתה "עסקי" או "חברתי" שיש מחלה דומה לשניהם- "מחלת האגו".

לדוגמא, ניקח את ה"חבר'ה שלי", לשכת המאמנים הישראלית, כביכול אחד המקומות שאליהם מגיעים אנשים בהתנדבות על מנת לתת העצמה לעולם- ואל תבינו לא נכון, מאמן טוב יכול לעשות המון טוב לעולם, ואני הייתי רוצה להאמין שיש לי איזושהי פינה קטנטנה באי הזה של "לעשות טוב בעולם".
בלשכה הזאת ידעו מלחמות של אגו המכוערות ביותר, פוליטיקה זולה, וויכוחים סוערים ומגעילים שהיית מצפה מחבר'ה שיוצאים להישרדות ולא להעצמת האדם.

אני נזכר בלא מעט מהאנשים שדעותיהם הליברליות כיבדתי מרחוק אבל כשפגשתי אותם מקרוב כבר היתה רוח אחרת, ריח פחות נעים שלא עבר במילים הכתובות או בהרצאות הפומביות.
ואיך אפשר לשכוח את הפעילים החברתיים, לוחמי החופש שאותם אתה שומע מלאי חימה וזעם- איך אמרה אישה חכמה אחת- הם שייכים ל"אקטיביסטים הזועמים" שמוכנים להרוג מישהו שלא מוכן לשלום על פי דרכם.

הבעייה נראית לי היא לא של ימין או שמאל, עסקי או חברתי, וכל מיני דיקוטומיות אחרות, אלא של הדבר הזה שקוראים לו "אגו, אגו, אגו", שהוא המחלה הגדולה באנושות....
איפה היינו לו היינו יודעים לשלוט באגו במקום שהוא ישלוט בנו?